--- סוף עמוד 48 ---
33. הפרשנות הנכונה להודעה היא זו שניתנה על ידי מתנגדי ההקדש. ראשית, מדובר ב"הודעה" אשר מעצם טיבה וטבעה אינה אקט יוצר כי אם מצהיר. שנית, נוסח ההודעה כפשוטו אינו מותיר מקום לשתי פרשנויות. בהודעה, הממשלה האזרחית מכירה במועצת הרבנים שנבחרה על ידי אסיפת הרבנים שהיתה בירושלים ביום 24.2.21. כמו כן, הכירה הממשלה בבית הדין שנתאשר על ידי המועצה כבמוסד מוסמך בכל הנוגע לדיני ישראל. פסקי בתי הדין ייחשבו לפסקים חוקיים, והממשלה תוציא אותם לפועל באמצעות בתי הדין האזרחיים הממשלתיים. ההודעה אינה עוסקת בהקדשות או ביחס בין משרד הרבנות ובין השופט הדתי המוסלמי (הקאדי) בנוגע להקדשות. דבר המלך במועצה הוא שנתן יסוד חוקי ליסוד הקדשות והנהלתם הפנימית או הפרשות לצרכי דת שנעשו בפני בית דין הרבנים על פי תורת ישראל (מ. דוכן "דיני קרקעות במדינת ישראל" (מהדורה שניה, מורחבת ומתוקנת, ירושלים – תשי"ג) (להלן: "דוכן"), בעמ' 73-74; חוות דעתו של ד"ר מוסה אבו – רמאדן). אבו רמאדן מצטט בחוות דעתו מתוך חוברת על ההקדשות אשר הוצאה על ידי אחד הפקידים הבכירים בממשל הבריטי במרץ 1922, היינו, לאחר פרסום ההודעה, שם הובעה דעה זהה. פרשנות זו מקבלת חיזוק לנוכח עיתוי פרסום ההודעה, חודשיים לאחר אסיפת מועצת הרבנים, עובדה שיש בה כדי ללמד על הכוונה להכיר במועצת הרבנים ולא להקנות סמכויות.
חיזוק לפירוש ההודעה ניתן למצוא בע"א 27/49 מרדכי לבנון נ' אברהם אלמליח, פד ג (1) 68 (להלן: "לבנון"), 78, שם נדונה השאלה האם בית הדין הדתי של העדה הספרדית הוא בית דין רבני של העדה היהודית במובן סימן 53 לדבר המלך. לצורך הכרעה בשאלה זו, התייחס בית המשפט להודעה כבסיס החוקי לקיום בתי הדין הדתיים של העדה היהודית. לאור האמור, ההודעה לא שינתה דבר בנוגע לסמכויות בתי הדין הרבניים, אלא באה להצהיר על הכרה בתוקפם.
--- סוף עמוד 49 ---
המשיב 10 מצטט בסיכומיו מחוות דעתו של פרופ' אמנון כהן, מומחה להיסטוריה של העמים המוסלמים, המצדד בטענה כי כניסת המנדט גרמה כרסום ניכר בסמכויות בית הדין השרעי, ויצרה סמכות מקבילה בענייני הקדשות. בכך אין כדי ללמד דבר, שכן, פרופ' כהן, מתייחס להקדשות אשר כבר קמו בפני בתי הדין השרעיים, ואינו מתייחס ליצירת ההקדש עצמו. דברים אלה מתיישבים עם דברי המלומד מ' דוכן בספרו הנ"ל בעמ' 73, לפיהם זמן מה לפני פרסום דבר המלך נקבעו הוראות בנוגע לשיפוט בענייני הקדשות של לא מוסלמים – הנהלת ההקדשות, מנוי מתולים (אלמתולי – גבאי ההקדש) ופטוריהם, תביעה מאת המתולים מצד הנהנים מההקדשות – כל אלה נמסרו לשיפוטו של משרד הרבנות.