בהמשך כאשר נשאל עורך דין מיטלמן בקשר לקיומו של הקדש בנכסים, הוא העיד כי אינו בקיא בפרטי הצוואה אך היתה תמוהה בעיניו העובדה שמחד, היורשים נרשמו כבעלים ללא הגבלה בדבר קיומו של ההקדש, ומאידך, רישום ההקדש לאחר שהנכסים היו כבר רשומים על שם היורשים. וכלשונו: "תהיתי למה הלבישו על עצמם את המגבלה של שטר ההקדש" (פרו' עמ' 60 ש' 7-17). ובהמשך כאשר נשאל לגבי חלוקת כספי ההשכרה הוא ענה: "לא התעמקנו אף פעם בזה" (פרו' עמ' 61 ש' 1). ובהמשך העיד: "...מבחינתנו הוא היה הנאמן מטעם בעלי הנכסים. לא ייחסתי לזה משמעות משפטית של מעמד נאמן" (עמ' 63 ש' 16-17). והוא אף העיד כי לא זכורים לו דיונים בבית הדין הרבני (פרו' עמ' 66 ש' 19-20).
- ולבסוף, הנהנים, ובעיקר החייב, התייחסו אף הם אל הנכסים כנקיים מכל הגבלה.
בשנת 1992 הגיש המשיב 7 ללשכת רישום המקרקעין בקשה למחיקת ההערה משנת 1967 על כפיפות הבעלות בחלקה 105 לצוואה, זאת בנימוק שהוראות הצוואה נוגעות אך ורק לדור הבנים של הסבא (סעיף 4 למכתבו מיום 29.3.92 שהוגש באמצעות עורך דין פרידמן).
--- סוף עמוד 66 ---
בנובמבר 98 כתב עורך דין שכטר מכתבים לרשם המקרקעין ולחייב (נ/39 וכן נספח ג' למוצג נ/63) בהם טען כי הצוואה אינה מונעת העברות לאחר דור בניו של הסבא, וכן כי מדובר בהקדש משפחתי, אשר להבדיל מהקדש ציבורי אינו מונע העברה. עוד טען שכטר כי ניתן צו ירושה עוד בשנת 1931 בהסכמת כל יורשי הסבא ובו לא נקבעה כל הגבלה. המכתבים הללו נכתבו עבור החייב ובנו, לצורך רישום הזכויות שנרכשו מהדודות על שם שמואל. באותה שנה ניסה החייב לשעבד לבנק את הזכויות בנכסים שנרשמו על שם בנו ולצורך זה דאג לקבל את השומה השניה של מר גנני שנזכרה לעיל, כאשר השומה השניה עלתה כבלי הכר על השומה הראשונה בעקבות מכתבו של עורך דין שכטר. החייב הציג את מכתבו של עורך דין שכטר בפני הגין, על מנת לשכנעו כי ניתן לשעבד את הנכס ולא תהיה בעיה לממשו במידת הצורך (ר' תצהירו של עורך דין זילברברג, אשר ליווה את הגין, נ/84). השומה של מר גנני, אשר נסמכה על מכתבו של עורך דין שכטר, שימשה את החייב אף בנסיונו לשעבד את הנכסים לבנק לצורך קבלת אשראי שישמש להחזר חובותיו (פרו' עמ' 159 ש' 17-19). בפועל, סמוך לאחר הדברים האלה, הנכסים הפכו סחירים, הם עברו תמורת כסף מיד ליד, נרשמו בטאבו, שועבדו להגין, והחייב אף עשה נסיון לשעבדם לבנק.