שנית, טענת התובעת בדבר הבטחות שניתנו לה על ידי מנהלת בית הספר, אינה מתיישבת עם נספח א' לתצהיר גב' שוורץ - פניית התובעת לגב' שוורץ בחודש פברואר 2013. באותה פנייה, ראתה התובעת לנכון לשאול "מה מגיע לה", ולא ציינה מאומה באשר להבטחות שניתנו לה.
שלישית, אילו היה ממש בטענת התובעת בדבר הבטחה, ומשלא נזכרו הדברים בנספח א' לתצהיר גב' שוורץ, אזי לפחות מצופה היה, כי דבר ההבטחה יוזכר בתביעה לגמלה. דברים אלה יפים ביתר תוקף בהתחשב בכך שלאחר שכבר ביום 12.02.13 הבהירה גב' שוורץ לתובעת, כי עמדת הנתבעת היא שהתובעת אינה זכאית להטבות פרישה כלשהן. למרות זאת, באותה תביעה לגמלה מציינת התובעת כי היא דורשת תמריצים והסתגלות, על יסוד טענה, שלפיה כך נהגה הנתבעת ביחס למורות אחרות, וכאמור לא על יסוד טענה בדבר הבטחה.
ה. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה, שמנהלת בית הספר מסרה לה הבטחה כלשהי.
ו. להשלמת התמונה, נציין, כי איננו מקבלים את התמונה העובדתית, שהציגה התובעת בתצהירה ובחקירתה הנגדית, לפיה המנהלת הפצירה בה לפרוש, והחתימה אותה על מסמך שהיא מתחייבת לפרוש. לכל הפחות, אנו דוחים טענות אלו, בהיעדר הוכחה מספקת.
בהחלט ייתכן, כי בשנים שקדמו לפרישת התובעת, מנהלת בית הספר מתחה ביקורת על תפקוד התובעת, או גילתה חוסר שביעות רצון מתפקודה – כפי שמתרחש חדשות לבקרים ביחסים שבין עובד לממונה.
בהחלט ייתכן גם, שנתון זה היווה אחד השיקולים שפעל בהחלטת המנהלת שלא למנות את התובעת כמחנכת כיתה בשנת הלימודים 2010 – 2011, ואולי אף לערוך שינוי במערך התפקידים הכלולים במשרתה.
יתכן אף שמהלכים אלו, היו הגורם או אחד הגורמים שהניע את התובעת לפרוש מרצון.
--- סוף עמוד 23 ---
אולם, הגרסה לפיה: המנהלת לא רצתה בתובעת, הפצירה/דחקה בה לפרוש, ואגב כך מסרה לה הבטחות מהבטחות שונות – בהחלט לא הוכחה.
זה המקום לומר שנוכח האמור לעיל, איננו מוצאים רלבנטיות בעדותו של מר סבן בנקודה זו. עם זאת, נעיר כי גרסתו, במסגרתה טען כי קיימת תופעה של מנהלי בתי ספר, אשר מפעילים מניפולציות כדי לגרום למורים שגילם עולה על 60 שנים לפרוש מרצונם[42] – לא ברור על מה היא נסמכת, ובנסיבות המקרה נוצר חשש כי מדובר בגרסה מגמתית.
עוד נעיר, כי חלקים מסוימים מעדותו של מר סבן לקו בדואליות שמעוררת קושי. כך, השתמע מעדותו, כי התובעת פנתה אליו בזמן אמת. כאשר הוא נחקר לגבי תוכן השיחה הוא טען, כי הוא משיב על אלפי שאלות בשבוע, ולכן: "להגיד שאני יודע לדייק מה שהיא אמרה לי ומה אני אמרתי לה אני לא יכול, אני יכול להגיד רק שמה ששואלים אותי בנושא המסוים על זה אני עונה.". דבריו אלו מקובלים עלינו, והם אף מהווים מסקנה מסתברת של שכל ישר. ברם, לצד זאת, העיד מר סבן, כי כאשר התובעת פנתה אליו, הוא אמר לה "שאם הבטיחו לה שהיא תקבל אז היא תקבל, למרות שהיא עברה את גיל 60".[43] ובהמשך שם ציין: "אני הבנתי ממנה שהיא רוצה לעבוד עד גיל 67 והמנהלת עושה הכל על מנת שהיא תפרוש.". מר סבן נחקר לגבי דואליות זו, ואף נשאל בהקשר זה על ידי בית הדין.[44] אולם, בסופו של יום, לא מצאנו שהקושי יושב. ניתן אולי להבין מעדותו, כי במידה מסוימת זכרונו רוענן, ובמידה מסוימת הוא משער את התשובות שהשיב לתובעת, בהתאם לתשובות הכלליות שהוא מוסר בדרך כלל.
- אשר לטענות התובעת בדבר הבטחה שניתנה לה על ידי מר חילף –
א. בתצהירה, העידה התובעת, כי (לאחר שהטפסים ששלחה לא נמצאו) לבקשת גב' מוקטרן היא ניגשה למחוז למלא את טפסי הפרישה (שוב).