לא, זאת לא היתה השאלה. אדוני אומר: 'הצדדים דיברו על זה ואדוני היה שם ושמע שהם מדברים על זה'.
נכון.
האם הצדדים דיברו בנוכחותך [על כך] שהם רוצים לעשות את הקנוניה הזאת ולא להכניס את זה לחוזה? האם נתנו לך את ההנחיה: 'מר ששו, אל תכניס את זה לחוזה'?
כן.
ככה הם אמרו לך?
כן, בהחלט.
תקשיב בבקשה לשאלה, אמרו לך: 'אל תכניס את זה לחוזה את הנושא של הפינוי'?
כן. שכל הנושא של הפינוי היה צריך לצאת מתוך החוזה, זאת כדי שיאפשר להם את הזמן, למשוך את הזמן מול חברת דן שכן חברת דן לא היה לה באותה עת מידע מי השוכרים שמה והפנייה היחידה... לדן לא היה מידע מי השוכרים במקום. ולכן דן יכלה לפעול באותו שלב, אם היא היתה פועלת, כי אנחנו לא ידענו אם היא תפעל רק כנגד ששון עובדיה, זה היה הפנייה היחידה שהיא יכלה לעשות...
ואני מבין שמבחינתך הסכמת לשתף פעולה עם מה שהצדדים הנחו אותך[:] לא להכניס את הנושא של כל הפינוי בהסכם השכירות כדי לעזור להם, נכון? זה מה שאתה עשית.
נכון" (פרוטוקול, מעמ' 79, ש' 26).
בזהירות המתחייבת ממעמדו וממשלח-ידו של העֵד אומַר כי תשובותיו אלו התקשו להניח את דעתי. כלום פנו אליו הצדדים שניהם והנחוהו מפורשות שלא לפרט את ענינם של הליכי-הפינוי בהסכם, כשתיים מתשובותיו שלעיל? שמא היו אלה נתבעים 1 ו-2, לבדם, אשר הציגו לפניו סיכום בנדון, כפי שכתב בתצהירו? ואולי אך שמע עורך-הדין את הדברים בשיחה פתוחה, שניהלו בינם הצדדים במשרדו, כעולה מתשובותיו הנוספות? הדברים נותרו סותרים ומעורפלים. הם התקשו לכונן גרסה קוהרנטית ובהירה, שניתן לתן בה אמון.
תמיכה לגרסתו של העד, בכל ראָיה אוביקטיבית שהיא, לא נמצאה. איֵה הוא "הסיכום שהוצג בפניי על ידי הנתבעים"? איֵה הוא ולוּ בדל-של-זֶכר לסיכום כזה? איֵה רישומו בתרשומות המקיפות, שלגרסתו ניהל עורך-הדין ששו במשרדו בקשר לעסקה הזו ובן אדבר עוד מעט? כיצד מתיישבים הדברים עם מה שהוסיף עורך-הדין ששו וכתב בתצהירו, היינו כי "הנתבעים האמינו ביושרת התובעת ובהגינותה" (פסקה 40 לתצהיר)? שמא בחרו הנתבעים לוותר על תניות יסודיות להגנתם-הם בהסכם-השכירות מתוך שהאמינו ביושרתה של התובעת ובהגינותה, בה בעת שלפי גרסתם היא גמרה בדעתה לנהוג חוסר-יושר מובהק כלפי דן? עדותו של עורך-הדין ששו, כמו זו של לקוחו, מר עובדיה, הייתה רחוקה מביסוסה של טענת-הקנוניה.
- בזאת לא התמצה הקושי. כמו מאליו נמצאת שואל כיצד זה מתיישב הרעיון של סילוקו מן החוזה של כל זֶכר לידיעתה של התובעת על אודותיהם של הליכי-פינוי בידי דן, עם לא אחֵר מאותו סעיף 13 ובו מוזכרות במפורש דן והאפשרות לפקיעתה של השכירות הראשית? ומדוע זה נדרש, לכתחילה, לכלול בהסכם את ההוראה הזו אם עובדיה סמכה על התובעת שלא תאשימהּ בהפרה של ההסכם אם תתממש הדרישה לפינוי? ענין אחרון זה מחייב פירוט נוסף: "הנתבע 3 אמר לי", כתב מר עובדיה בתצהירו, "שהנוסח של סעיף 13 יספק לי הגנה [מפני טענה להפרתו של החוזה]" (פסקה 44 לתצהיר). גם עורך-הדין ששו הצהיר כי תכליתו של הסעיף הזה הייתה הגנה על עובדיה "מפני טענות כדוגמת אלו המועלות כיום [בתביעה]" (פסקה 41 לתצהיר-עדותו). בחקירתו הנגדית התקשה, אמנם, בא-כוח זה לדבוק באותה גרסה. כשנשאל על תכליתה של ההוראה שבחוזה הוא השיב: "אני לא זוכר למה הכנסתי את סעיף 13 בדיוק להסכם, אין לי מושג, אני לא זוכר מה הסיבה המדויקת..." (פרוטוקול, בעמ' 101, ש' 31-29). אך לא בכך העיקר.
- העיקר מצוי בקושי ליישב טענה, שלפיה הוראתו של סעיף 13 היא ביטוי לידיעתה של התובעת על אודותם של הליכי-הפינוי וממילא מגֵנה על עובדיה מפני טענה להפרה, עם העובדה כי לא אחרת מעובדיה סברה כי פינויה מן המקרקעין יעמידנה כמפרת-חוזה. בתביעה למתן-צו נגד בעלות-המקרקעין, שכבר הוזכרה (ת"א 4643-08-09 הנ"ל), הטעימה עובדיה, הן בכתב-התביעה והן בעתירה למתן-סעד זמני בה, דברים שאין בהירים מהם לאמור: