הכפיפות לדן, יש התחייבות מינימלית של ששון והיא היתה שנה, זה ההתחייבות המינימלית. אחרי שנה יש אופציה לעוד שנה.
אופציה להבנתך היא לא התחייבות? זאת אומרת אם מר חיים עזר להבנתך מחליט [לה]פעיל את האופציה, להבנתך מר ששון לא מפר את החוזה בגלל שזה כפוף לדן?
קודם כל אני לא יודע שהוא הפעיל את האופציה" (פרוטוקול, מעמ' 103, ש' 21).
גם התשובות הללו הטילו צל ממשי, זו לשון-המעטה, על כוחה של העדות. הסוגיה שעל אודותיה נשאל העד הייתה ברורה. נהיר היה כי הוא הבין היטב, בכל הכבוד, את שנשאל. ברם התשובות – לא ממין הענין היו. מה בין אופציה, העומדת לתובעת להאריך את משך-השכירות, לבין סעיף 13? מה בין סעיף 13 לבין חששה של עובדיה להימצא מפרת-חוזה במקרה של פינוי מוקדם? על איזו "פרשנות" מדובר פה, אם להבנתם של הנתבעים הוראתו של סעיף 13 היא פשוטה ונהירה על פניה? מה שלמד בית-המשפט מפרק זה של החקירה הנגדית הוא כי ספֵק ממשי תלה מעל הכוח אשר ייחסו אפילו הנתבעים לסעיף 13 הנזכר. אפילו הם, כנדמה, לא סברו וממילא לא שכנעו אחרת את בית-המשפט כי הסעיף הזה – די היה בו להבהיר לתובעת את מצב-הדברים ואגב כך לחסן את עובדיה מפני טענה להפרתו של ההסכם לשכירות-משנה לנוכח הליכי-הפינוי שננקטו.
- על המסקנה כי הוראתו של סעיף 13 לא שיקפה, בשום פנים, ידיעה של התובעת על אודותיה של הדרישה הקונקרטית לפינוי מלמדת גם העובדה הפשוטה כי הוראה דומה נכללה בחוזים, שבהם נקשרה עובדיה עם שוכרים אחרים במתחם, שנים ארוכות קודם להעלאתה של הדרישה הקונקרטית לפינוי. כשהוצגו לפניו חוזים אלה עלה בידיו של עורך-הדין ששו להשיב, מדוכן-העדים, אך את זאת: "אני לא זוכר מה היה ב-2005. יכול להיות שגם אז דיברו על זה שיכול להיות שהם [בעלות-המקרקעין] רוצים לפנות יותר מוקדם, ויכול להיות שבגלל זה זה נכנס, אני לא זוכר" (פרוטוקול, בעמ' 102, ש' 22-15).
- אין זאת אלא כי דבר ממה, שנכתב בהסכם לשכירות-משנה, איננו תומך בטענה כי התובעת ידעה, קודם שהיא נקשרה בהסכם וממילא קודם שהחלה בשיפוץ, על דרישת-הפינוי הקונקרטית שהעמידו בעלות-המקרקעין. משלא הוכחה הטענה בדבר-קנוניה, בסיס מוצק קם למסקנה כי שתיקתו הבוטה של החוזה בכל הנוגע לדרישה זו – אין מקורה אלא בהסבר הפשוט והמתבקש ביותר, היינו כי התובעת לא ידעה על דרישה קונקרטית שכזו. כל עיקר לא סולק חשש כי מקורה של אותה שתיקה חוזית הוא ברצונה של עובדיה להסתיר מן התובעת את דבר-קיומה של דרישת-הפינוי, פן תונא זו מן ההתקשרות. אין מנוס מן המסקנה כי סעיף 13 הוא, לכל היותר, תוצאה של חשבון משפטי שגוי, שערכו הנתבעים בינם לבין עצמם בכל הנוגע לסיכוניו של החוזה לשכירות-משנה ובייחוד לסיכון, שמקורו בידיעתה של עובדיה כי היא לא תוכל לקיימו עם פינויה הקרֵב ובא מן המקרקעין.