- המסקנה אשר קמה ועולה מן הדברים המוקשים, שוב לשון-זהירה, שהושמעו בעדותו של נתבע 3 היא כי יש להעדיף את גרסתו המוצקה של מר עזר ולפיה איש, אפילו לא עורך-הדין ששו, לא יידע את התובעת בדבר העמדתה של דרישה קונקרטית, נושאת-תאריך, לפינוי מאת דן ואחר כך בדבר הגשתה לבית-המשפט של תביעת-פינוי. הדברים, שעלו מעדותו של נתבע 3 חיזקו את המסקנה כי לכל היותר דוּבַּר בחשש מפניו של פינוי, שאין לדעת אם יתממש ומתי. בתצהיר של עדותו הראשית כתב עורך-הדין ששו את המקובץ להלן:
"נידון לפנַי ולפנים הסיכון כי חברת 'דן' תפעל לפינוי המושכר ובתוך כך [ל]פינוי התובעת מהמקום. התובעת בחרה לבצע שיפוץ והשקעות בנכס, חרף ידיעתה הברורה אודות אפשרות הפינוי. במהלך המו'מ עובר לחתימת החוזה, הטיוטות שהוחלפו, התכתובות, השיחות והפגישות שקויימו, עמד על הפרק נושא הפינוי המוקדם שעלול להתבצע, מקום בו 'דן' תממש את רצונה בהקשר זה. התובעת החליטה להתקשר בהסכם השכירות כאשר חרב הפינוי (רחוקה או קרובה) ידועה לה. נאמר לה באופן מפורש, חד משמעי וברור כי אין עליה להיכנס להשקעות עתק, מאחר שאין לדעת מה יעלה בגורלן. גם לאחר שכבר נחתם ההסכם והתובעת החלה בשיפוץ המקום ונראה היה כי מבוצע שיפוץ משמעותי, הוזהרה התובעת פעם נוספת מפני פינוי מוקדם שעה שאין לדעת אימתי עלול הפינוי שחברת 'דן' חותרת אליו לצאת אל הפועל" (פסקאות 4, 5, 14, 16, 23 ו-48 לתצהיר. הסוגריים העגולים הם במקור).
כחוט השני עוברים לאורכם של דברים אלה ביטויים כ"סיכון", "אפשרות", "עלול להתבצע", "אין לדעת מה יעלה", "אין לדעת אימתי" ו"חותרת". כל זאת בשעה שידוע היה היטב, בעת קשירתו של ההסכם ובוודאי עובר לשיפוץ כי החרב איננה רחוקה כל עיקר, אלא היא הונפה כבר; כי הסיכון איננו בגדר "אפשרות" גרידא אלא כבר התממש; כי רכבת-הפינוי כבר עזבה את התחנה וכי יש-גם-יש לדעת שהפינוי מתוכנן לצאת אל הפועל קודם, שתקופת-השכירות תוציא ולוּ את השליש הראשון לה.
"התובעת ידעה ויוּדעה מפורשות ביחס להליכים שחברת 'דן' נקטה, נוקטת ועתידה לנקוט כנגד [עובדיה]", הוסיף נתבע 3 והצהיר. "[ענין] הליכי הפינוי ומהלכי 'דן' בהקשר זה עלה במסגרת המו'מ שנוהל, לובן ונטחן עד דק ובא לידי ביטוי במחיר. הדברים נידונו במפורש עם התובעת ולא הוסתר מפניה דבר ולפיכך טענות התובעת בהקשר זה אינן אלא שקר וכזב. ככל שהתקדמו ההליכים מול חברת 'דן' עודכנה התובעת על כך" (שם, בפסקאות 11, 29, 48 ו-50). במלוא כובד-הראש, לא אדע מה נטחן עד דק, מה לא הוסתר מן התובעת ובמה יוּדעה זו, במקום שבו אין בידי הנתבעים שום ראיה אובייקטיבית לכך, שמי מהם הודיע מפורשות לתובעת על תאריך-הפינוי ובו נקבו בעלות-המקרקעין ובהמשך, "ככל שהתקדמו ההליכים", הוסיף ועדכן את התובעת בדבר-הגשתה של תביעה לפינוי.