אפילו עדותו של נתבע 2, מר עובדיה, סתרה טענה זו של ההגנה. בתצהירו הוא כתב, באורח שאין מפורש הימנו כי "לכל הפחות מיום 6.3.2007, מועד הפינוי [של הסניף בגעש] היה ידוע לחברת פנטהאוז רהיטים ולעומד בראשה. בפועל, עד לשנת 2009 לא הצליח מנכ'ל פנטהאוז למצוא מקום חלופי לתובעת" (פסקה 27 לתצהיר-עדותו הראשית). שמע מינה כי אפילו ידעה התובעת שיהא עליה לחדול מהפעלתו של בית-העסק בגעש בחודש ספטמבר 2008, היא לא נקשרה בחוזה עם עובדיה אלא לתקופת-שכירות, שראשיתה שנה תמימה לאחר מכן. איֵה הדחיפות? היכן הכניסה החפוזה והמאולצת להסכם-שכירות, שנעשה בלית ברירה?
השקעות יקרות ומשמעותן
- "זה חוזה לשלוש שנים", העיד מר עזר בדברים מתקבלים על הדעת, "אני לא אכנס לשום השקעה, אין שום היגיון להיכנס בשביל שנה אחת" (עמ' 61, ש' 7-6). אכן, את מצוותו הפשוטה של היגיון מתקשה אתה ליישב עם אפשרות כי התובעת תשלח את ידה בעבודות יקרות לשיפוצו של נכס והיא יודעת כי כבר באה עליו דרישה של פינוי ובעקבותיה תביעה לבית-המשפט. את ההשקעה הזו קשה להסביר בהנחה, שהתובעת ידעה כי מנוי וגמור עם בעלות-המקרקעין להשיבם לידיהן עוד בטרם מלאה מחצית לשנת-השכירות הראשונה.
ההפרות
- אסכם חלק זה של הדיון. אפילו אמרת, והחומר שלפנַי איננו מאפשר לקבוע מסמרות בַּדבר, כי התובעת ידעה על כך שלזכויות במקרקעין שותף עוד גורם, זולת עובדיה; אפילו היא ידעה על כוונתו של הגורם הזה להביא, בעתיד, לפינויָם של המקרקעין ואפילו היא נטלה עליה סיכון כי השכירות לא תוציא, בשל כך, את מלוא-תקופתה, הרי שהוכח לפנַי במאזן-ההסתברויות של הליך אזרחי כי התובעת לא ידעה על דרישה לפינוי, נושאת תאריך קונקרטי וכי היא לא ידעה על תביעה לפינוי, שהוגשה לבית-המשפט. אמת, לא שוכנעתי כי המצג, שהוצג למר עזר, היה מצג אמתי ושלם. לא מצאתי יסוד בראיות לכך שְׁמה שהוא העיקר, היינו כי הפּור כבר נפל ודרישה קונקרטית לפינוי כבר הונחה על השולחן, גוּלה לתובעת. כך בשלב המקדים לקשירתו של החוזה; כך בחוזה גופו וכך הוא עם מימושו של החוזה, לראשיתן של עבודות-השיפוץ ובמהלכן.
אמת, הופרה החובה לנהל משא ומתן לקשירתו של החוזה בתום-לב ומתוך גילוי של מלוא-המידע הרלוונטי. הופרה, עוד, "חובת [ה]גילוי בין הצדדים לחוזה גם לאחר כריתתו" ונגזרת מהוראתו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 789 (כבוד השופט תאודור אור) (1997)). התנהלות זו עלתה כדי הטעיתה של התובעת, כמבואר בסעיף 15 לחוק. יסוד מוצק הניחה התובעת לטענתה כי אילו הוצג לה המצג המלא והראוי – היינו, אילו סוּפר לה, ראשית כי דן העמידה דרישה קונקרטית, נושאת-תאריך, לפינוי ואילו סופר לה, בהמשכה של הדרך כי הוגשה תביעת-פינוי לבית-המשפט – היא לא הייתה נקשרת בחוזה וממילא לא הייתה משקיעה את שהשקיעה בשיפוצו של המושכר. מן הבחינה הנזיקית קם בסיס, לכל הפחות, לטענה בדבר-רשלנות אם לא לטענה לתרמית של ממש. בכגון דא דיבר בית-המשפט העליון, מפיו של כבוד השופט עוזי פוגלמן: