"להפרת חובת הגילוי בשלב הטרום-חוזי עשויות להיות משמעויות מגוונות. כך, אי-גילוין של עובדות מהותיות עשוי לבוא, למשל, בגדרי העילות הנזיקיות כגון תרמית ורשלנות. בהיבט החוזי עשוי אי-הגילוי להגיע לכדי הטעיה חוזית, או להוות הפרה של חובת תום-הלב במשא ומתן" (ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, בפסקה 11 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 6.6.2011)).
אחריותה של ש.א. עובדיה בע"מ
- חומר-הראיות מניח בסיס מובהק – ובכך ניתן לקצר – למסקנה כי עובדיה לא עמדה בחובה לנהל, בתום-לב ומתוך גילוי מלא, משא ומתן לקשירתו של חוזה כמו גם בחובה לקיים את החוזה בתום-לב לאחר שנקשר. העילות החוזיות הללו מקימות לתובעת זכות לעתור, בייחוד, לפיצויים מכוחו של סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) ומכוחו של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
עילה לפיצוי בגין נזק עומדת גם היא לתובעת, ככל שהוכיחה את נזקיה הנטענים. עובדיה עוולה כלפי התובעת, לכל הפחות, באי-ההתנהלות המצופה בנסיבות שתוארו ממשכיר "סביר ונבון" (סעיף 35 לפקודת הנזיקין), היינו ברשלנות. להתנהלות הבלתי-סבירה, היינו ליסוד העובדתי של התרשלות, נוספים חובתה של עובדיה לנהוג את מידת-הזהירות המתחייבת בשותפתה לחוזה; שיקולים של מדיניות משפטית ראויה ותומכים בהשתתה של אחריות על מי שהטעה את האחר והפר את חיוביו כלפיו וקֶשר סיבתי מובהק – יסודו בטעמים שכבר בוארו – בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם. היות שכתב-התביעה, בפרק השלישי לו, לא דיבר בעוולות נוספות, לא אעשה זאת אני, אפילו קם חשש כי אלו נתגבשו.
אחריותו של מר עובדיה
- בין נתבעים 1 ו-2, לבין עצמם, יש להבחין. מר עובדיה איננו ש.א. עובדיה בע"מ אפילו שהוא מנהלה ובעליה היחיד. הוא עצמו איננו צד להסכם-השכירות. מציאתו אחראי, אישית, בעילות מדינֵי תום-הלב, החוזים או הנזיקין מחייבת את הצגתו של מקור משפטי מתאים לדבָר. אל מול הצדקות אפשריות לחיובו האישי עומדים מספר רציונאלים של יסוד. האחד, מן השדות של דיני-החיובים, הוא מה שכינו הפרופסורים פרידמן וכהן "רעיון ההסכמיות של המשטר החוזי", כלומר הרעיון כי החוזה מחייב, בייחוד, את הצדדים לו (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ראשון 615 (1991)). רעיון זה נקשר באופן, שבו בחרו המעורבים בהתקשרות, לרבות מי שהחליט שלא להיעשות צד לחוזה, להקצות את הסיכונים הכרוכים בקשירתו (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, בפסקה הראשונה לפסק-דינו של כבוד השופט פוגלמן (פורסם באתר הרשות השופטת, 22.1.2015)). רציונאלים נוספים הם מדיני-התאגידים. מטריית-ההגנה, שמקנה מסך-ההתאגדות לבעליה של חברה מבקשת להגן עליו, בין היתר, מפני התנהגות מפֵרה ולה אחראית החברה. אורגן, בתורו, מוחזק כמי שפעל בשמה של החברה ואין לו מִשּל עצמו ולא כלום. זהו הרעיון המשפטי של "חסינות האורגן" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 696 (1994)). הוא נסמך, בין היתר, על ההכרה ביתרון שבחופש-הפעולה של אורגן ובכלל זה בכוחו "ליטול סיכונים סבירים שעשויים להיטיב בסופו של דבר עם החברה" (ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט בע"מ, בפסקה העשירית לפסק-דינה של כבוד השופטת עדנה ארבל (פורסם באתר הרשות השופטת, 14.12.2006)).