מבלי למעֵט מכוחם של היסודות הללו, אך מובן כי אין הם עומדים לבדם. על הסוגיה הנדונה חולשים רציונאלים נוספים. בדינים של תום-הלב, מחוץ לגרעינו המסורתי של משפט-החוזים, מצויה התייחסות למשא-ומתן לקשירתו של חוזה ומאפשרת, בנסיבות המתאימות, להרחיב את מעגל-האחריות אף מעֶבר לצדדים לחוזה. בדומה, קבעה הפסיקה, ניתן להטיל אחריות בגין הפרתו של חוזה, לאחר שנקשר, אפילו על מי שאיננו צד לו. הרחבה ממשית נוספת מציעים דיני-הנזיקין ובמיוחד עוולת-הרשלנות בְּמָקום, שבו ניתן להכיר בקרבה מספקת בין מי, שאינם צדדים לחוזה. עם זאת, גבול מצוי להרחבה מכוחם של דיני-הנזיקין וראו את עמדת-הרוב, מפי כבוד המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, בע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398,445 (2010). לבסוף, בדיני-התאגידים מעוגנים, בשתי דוקטרינות שונות זו מזו, כוח להטיל אחריות אישית על אורגן, שכשָׁל במילוי תפקידו בתאגיד; ואפשרות להרמתו, בנסיבות חריגות, של מסך-ההתאגדות.
- את הרמת-המסך אשאיר מחוץ למסגרת-הדיון כאן. כאמור, יש להותירה למקרים חריגים, שבם נמצא צידוק להסרתו של החיץ המהותי אשר בין החברה לבין בעלי-מניותיה. הרמת-המסך היא "סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד הנ"ל, בפסקה 56 לפסק-דינו של כבוד השופט יורם דנציגר). המסך יוּרם רק אם יתברר כי ההפרדה המשפטית שבין החברה לבין בעלֵיה נוצלה, באורח מודע, לרעה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה [או] באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999). נסיבותיה של הפרשה שלפנַי אינן מחייבות הידרשות לרעיון הזה וקביעה כלום נמנה המקרה דנן עם המקרים החריגים, שבהם ראוי ליישמו.
- מקורו של רעיון-האחריות האישית הוא אחֵר. אחריות אישית מוטלת על אורגן בתאגיד במָקום, שבו התנהלותו-שלו, במעשה או במחדל, קלעה ליסודות-ההפרה של כללי-המשפט האזרחי (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (כבוד השופט מאיר שמגר) (1981)). כך הוא לפי הדינים של תום-הלב; כך בדיני-החוזים וכך בדין הנזיקי, שעיקרון יסודי בו הוא כי מי שמקיים, בעצמו, את יסודותיה של עוולה – ראוי לחייבו אישית באחריות לה (ע"א 407/89 צוק אור הנ"ל, בעמ' 700).