האחריות האישית איננה נגזרת מהטלתה של אחריות על החברה. "הפרת חוזה על ידי החברה, לכשלעצמה, אין בה כדי להטיל חיוב אישי על האורגן הפועל בשם החברה" (ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, בפסקה 16 לפסק-דינו של כבוד השופט אשר גרוניס (פורסם באתר הרשות השופטת, 20.10.2009)). יותר מזה, "אין זהות בין סטנדרט ההתנהגות[,] שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה[,] לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן" (שם, בפסקה 17). תחת זאת, מחייבת הפסיקה את קיומו של "אשָׁם אישי סובייקטיבי" מצדו של האורגן, היינו התנהלות מפֵרה, הנבחנת לפי אמות-המידה המצופות מבעל-תפקיד זה (ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (כבוד השופט אליהו מצא) (2003)). במלים פשוטות, אדם לא יוכל ליהנות מהגנת-העיקרון של "חסינות-האורגן" במקום שבו נהיר כי הוא עצמו, בנפרד מן החברה שהוא נושא בה תפקיד, הפר את חובת-ניהולו של משא ומתן בתום-לב; תרם להפרתו של חוזה לאחַר שנקשר או עוָול בנזיקין כלפי אחר.
שלא כפי שעלול להשתמע מחלק מן הפסיקה (ראו ע"א 2792/03 יצהרי הנ"ל, בפסקה התשיעית; ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד הנ"ל, בפסקה 77א'), ההלכה המשפטית איננה קובעת כי אחריות אישית תוטל על אורגן רק במקרים נדירים, שבהם דבק בהתנהלותו פגם מוסרי חמור במיוחד ובייחוד כשעוָול בתרמית. את ההלכה שָׁבה והעמידה על מכונה כבוד השופטת דפנה ברק-ארז בדבריה הבאים, לאמור:
"לצורך הטלת אחריות אישית אין די בכך שהופרה [בידי התאגיד] החובה לנהוג בתום לב (בין במשא ומתן לקראת חוזה ובין בקיום חוזה), אלא נדרשת הוכחה שנושא המשרה נגוע באשם אישי סובייקטיבי למעשים או למחדלים המהווים עוולה. המקרה הפרדיגמטי של הטלת אחריות אישית על נושא משרה או [על] בעל מניות יהיה מקרה שבו התנהגותו הגיעה לדרגה גבוהה של חוסר תום לב. עם זאת, אינני סבורה כי חוסר תום הלב האמור צריך להיות בדרגה קרובה למרמה או להיות כרוך בהכרח בהטעיה. כידוע, טענות בדבר תרמית מחייבות רמת הוכחה גבוהה במיוחד. לשיטתי, לא ראוי שאמת המידה להטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד תהיה כה גבוהה, ואין לסגור את הדלת בפני הטלת חבות אישית גם במקרים מתאימים אחרים" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד הנ"ל, בפסקאות 2, 4 ו-5 לפסק-דינה. הסוגריים העגולים הם במקור).