- מן העובדות שנפרשׂו לעיל נהיר כי במקרה שלפנַי נטל מר עובדיה חלק מרכזי ופעיל במשא ובמתן לקשירתו של החוזה. העובדה כי הוא עצמו לא היה צד לחוזה הזה איננה מעלה ואינה מורידה בשאלת-אחריותו למצגי-השווא במשא ובמתן, שהובילו לקשירתו של החוזה והיו, כמבואר לעיל, מרכיב ממשי בנכונותה של התובעת להיקשר בו. נדמה כי למקרה שכזה, בדיוק, כוונו דבריה הנוספים של כבוד השופטת ברק-ארז לאמור: "מצב שיש בו סממנים של הטעיה, היינו כזה שכרוך במצג עובדתי כוזב, הוא המקרה הטיפוסי בו תוטל אחריות אישית על בעל מניות או מנהל בחברה" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד הנ"ל, בפסקה הששית לפסק-דינה). "מסקנה כאמור", הוסיף וקבע הנשיא שמגר בענין פנידר, "גוררת עמה מיניה וביה גם את תחולתו של סעיף 12(ב) על מנהל, הפועל מטעם תאגיד, ואשר הפר [את] חובת היושר וההגינות" (ד"נ 7/81 פנידר הנ"ל, בעמ' 690). די בקונסטרוקציה משפטית זו לקביעה כי מר עובדיה נושא-גם-נושא באחריות לפיצויה של התובעת מחמת-חלקו באי-הגילוי המתחייב ובהטעייתה לבוא עם נתבעת 1 בקשר חוזי.
סבורני כי נכון הוא, לפי אמות-המידה שהותוו בפסיקתו של בית-המשפט העליון, למצוא את מר עובדיה אחראי להפרתה גם של החובה לקיים את החוזה, לאחר שנקשר, בתום-לב. הימנעותו מלגלות את דבר-הגשתה של תביעת-פינוי לאחר שנקשר החוזה; אי-התראתו על כך באוזניה של התובעת בעודו רואה את השיפוצים נמשכים ועמידתו של קיומו של החוזה כאילו לא השתנה המצב העובדתי שלעבר – הולמים כנדמה את האחריות האישית, שהוטלה בפרשת ברזני הנ"ל. בהיקש מקביעותיו של כבוד השופט גרוניס שם: "אם נוכח ברזני שהתמונה העובדתית שונה באופן משמעותי מזו שהצדדים הניחו בשלב חתימת החוזה, היה עליו לחדול מגביית כספים. המשך הגבייה מהווה הפרה של חובת תום הלב, אשר יש בה כדי להצדיק הטלת חיוב אישי" (ע"א 10362/03 הנ"ל, בפסקה 20). מציאתו אחראי בעילות הללו מקימה יסוד לחיובו של מר עובדיה בתשלומם של פיצויים.
למסקנה דומה בא אתה עם צעידה במסלולם של דיני-הנזיקין. כפי שכבר ציינתי, היות שכתב-התביעה עסק אך בעוולת-הרשלנות, לא אדרש לעילות אחרות. אדם סביר ונבון כמר עובדיה נדרש היה לגלות לתובעת את העובדות החדשות. באי-עשותו כן הוא, לכל הפחות, התרשל כלפיה. סבורני כי הוא הפר בכך חובת-זהירות, שקמה לו כלפי התובעת לאור חלקו המרכזי, אפילו שלא היה הוא צד פורמאלי לחוזה, בהתקשרות עם התובעת. אמת, על אף לְבוּשה המשפטי כעסקה בין חברות, לא הייתה שכירות-המשנה אלא הסכמה בין מר עזר, שהיה המוציא והמביא בתובעת, לבין מר עובדיה שהוא-הוא החברה הנתבעת. ההתקשרות נסמכה על האמון, שרחש מר עזר למר עובדיה. היא נסמכה על מצגיו של מר עובדיה. היא נסמכה על כך, שבכל הנוגע לקיומו של החוזה מצִדה של משכירת-המשנה, על פי-האחרון יישק דבר. בלשונה של כבוד השופטת ארבל בפרשת יצהרי, מנהל זה "היווה את ה'רוח החיה' העומדת בבסיס התקשרו[תה] של [ה]חבר[ה] עם ה[תובעת]" (ע"א 2792/03 יצהרי הנ"ל, בפסקה 11 לפסק-דינה). לבסוף, קשר סיבתי מובהק קם בין מחדליו ומצגי-השווא מצדו של מר עובדיה, לבין נכונותה של התובעת להיקשר בהסכם לשכירות-מִשנה. זולת היסוד של נזק, ובו אדבר עוד מעט קט, נתגבשו כך כל יסודותיה של עוולת-הרשלנות גם בענינו האישי של מר עובדיה.