אחריותו של עורך-הדין ששו
- סוגיית-חיובו של עורך-דין בְּעילה, שקמה לנפגע בדין האזרחי, מחייבת בחינה במספר מישורים. ראשון ועיקרי הוא זה ההסכמי, במָקום שבו נקשר עורך-הדין בחוזה-ייצוג עם לקוחו. חובותיו של עורך-הדין נגזרות מתוכנו של החוזה הזה, כמו גם מהוראות חיצוניות לו ובייחוד מן התחיקה למקצוע-עריכת-הדין: חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 וכללי-הלשכה. הפרה של איזו מבין ההוראות הללו עלולה לחייב את עורך-הדין בתרופות מדיני-החוזים ובַּעילות המתאימות בנזיקין.
כשאין הסכם, הגודר את מערך-היחסים שבין עורך-הדין לבין הנפגע, מצויה הסוגיה מחוץ לדיני-החוזים. אם נטל עורך-הדין חלק במשא ומתן לקשירתו של הסכם בין הנפגע לבין אחֵר, ייתכן כי יש לראותו – לפי הרעיון שכבר דובר בו – כפוף לחובה לעשות כן בתום-לב. מישור לבר-חוזי נוסף הוא זה של דיני-הנזיקין. "מה דינו", שאל בית-המשפט העליון, "של עורך-דין המייצג לקוח פלוני ביחסיו עם מי שאינו לקוחו אלא צד-שכנגד פלוני? האם כלפי פלוני זה מוטלת על עורך הדין חובה כל שהיא? היהא אחראי כלפי זה מטעם כלשהו ועל-פי עילה כלשהי, אם יתברר שכתוצאה מהטיפול בעניין לקוחו ולמען לקוחו הסב נזק לאחֵר?". הושב נחרצות: "חבות חוזית לא תיתכן, שכן לא נקשרו יחסים כאלה ביניהם, אולם תיתכן גם תיתכן חבות בנזיקין" (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 469 (כבוד השופט דב לוין) (1990)). אמת, אם חטא עורך-הדין בעוולה עלול הוא להיחשף לחיובים מדיני-הנזיקין אפילו שהנפגע איננו לקוחו אלא הצד שכנגד. אחריות בנזיקין מחייבת, בייחוד, את הוכחתה של חובה אשר רבצה על עורך-הדין כלפי הנפגע הזה ומקורה איננו ביחס חוזי בינם. זו יכולה לקום, למשל, מכוח האיסור הכללי לרַמות אדם באשר הוא; או, כשעסקינן בטענה לרשלנות, בקִרבה מספקת בין עורך-הדין לבין הנפגע, המקימה את יסוד-ה"שכנות" ובלעדיו לא תיכון חובת-זהירות.
המישור החוזי
- בהיעדרו של חוזה מפורש לייצוג תוכרע השאלה – האם נקשרו בין עורך-הדין לבין הנפגע יחסי-ייצוג? – על-פי מכלול-נסיבותיו של המקרה. עם המשתנים הרלוונטיים ניתן למנות, מבלי למַצות, את שאלת-קיומם של מקורות אחרים זולתי הסכם-ייצוג, כמו ייפוי-כוח מאת הנפגע לעורך-הדין או תניה בְּהסכם, שעורך-הדין איננו צד ישיר לו. בייחוד יש להביא בחשבון את טיבן של הפעולות, שביצע עורך-הדין בקשר לנפגע; את השאלה מי נשא בשכר-טרחתו של עורך-הדין ועבור מה שולם שכר-הטרחה הזה; את השאלה כלום התירו כללי-המקצוע, לכתחילה, ייצוג בידיו של עורך-הדין ואת שאלת-ייצוגו, או אי-ייצוגו של הנפגע, בה בעת, בידיו של עורך-דין אחֵר.
- ראשונה צריכה, אפוא, לפְנים-המקרה שלפנַי השאלה כלום הייתה התובעת לקוחתו של עורך-הדין ששו, או שמא ייצג הלה את נתבעים 1 ו-2 לבדם. את תשובתה החיובית לשאלה זו ייסדה התובעת על הוראתה של פִּסקה 14.3 להסכם לשכירות-מִשנה וקבעה: "מוסכם בזאת, כי השוכר [התובעת] ישתתף עם המשכיר [עובדיה] במחצית הוצאות שכ'ט עו'ד". לשון זו והתניה המהותית שעיגנה היו, לשיטתה של התובעת, אינדיקציה מובהקת לכינונם של יחסי-ייצוג. "אם אני משלם שכר טרחה חצי-חצי לעו'ד", פסק מר עזר, "הוא צריך לתת לי את כל האינפורמציה. הוא עורך דין שלי בדיוק אותו דבר" (פרוטוקול, בעמ' 58, ש' 11-10).