לנחרצות זו אין אני שותף. ראשית, לְשׁונָה של ההוראה שבפסקה 14.3 הייתה רחבה מכך. ההוראה נפתחה באלו המלים:
"השוכר [התובעת] מאשר בזה, כי עוה'ד ממשרד 'אדם' או עו'ד אבי א. ששו הודיע לו, והוא מסכים לכך, כי משרד עוה'ד הנ'ל מייצג את המשכיר [עובדיה] בשכירות נושא חוזה זה, וכי הוא – השוכר – רשאי להיות מיוצג על ידי עורך דין אחר כרצונו".
להוראה זו לא נשמע לי הסבר מפיה של התובעת. כשלעצמי, לא ראיתי יסוד לחשד כי ההוראה נכללה בהסכם מִצְוות-אנשים מלומדה או שנכתבה מן השפה ולחוץ. זוהי הוראה כבדת-משקל, המרחיקה את אופי-היחסים שבין עורך-הדין ששו לבין התובעת ממערך של יחסי-ייצוג. ההוראה הזו נכתבה אפילו שבעסקאות מן הסוג הנדון אין כללי-המקצוע – ולכך עיגון בסעיף 14(ד) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 – אוסרים על עורך-דין לערוך הסכם עבור הצדדים שניהם.
בפועל, קלע הסיפא של אותה הוראה לַמציאות. בין שהכיר את ההוראה הזו ובין שלא, מר עזר הסתייע בפועל, בראשית-הדרך, בעורך-דין אחר. "עורך דין לרנר", הוא נקב בשמו מדוכן-העדים, "בהתחלה הוא היה [עורך-הדין שלי.] שלחתי לו טיוטה ראשונה [של ההסכם]. עו'ד לרנר אמר לי שיהיה ברור שזה [הסכם] לשלוש שנים ואני חושב שזה הדבר היחיד שהוא העיר לי, שהחוזה הוא לשלוש שנים. אני שלחתי לו טיוטה. הטיוטה הראשונה שנשלחה זה הדבר היחידי, ובזה נפסק[ו] היחסים אתו, אני לא פניתי אליו יותר. את הטיוטה הראשונה שלחתי לעורך הדין לרנר בשביל לנסות שהוא כביכול יְיַצג אותי" (פרוטוקול, בעמ' 38, ש' 17; עמ' 55, ש' 28-27; עמ' 57, ש' 10-2 וש' 30-28). מר עזר הוסיף והסביר כי אם בחר שלא להוסיף ולהסתייע בעורך-דין מטעמו היה זה מנימוקים כספיים והיות, שחש בטוח בניסיונו-הוא: "אני עשיתי זיכרון דברים ו[ב]סך הכל זה חוזה שכירות, זה לא משהו שהלכתי לקנות בניינים או אני בונה בניינים, [ב]סך הכל הסכם שכירות[.] אני עשיתי הרבה שכירויות ולא לקחתי עורכי דין וחתמתי על שכירות יותר ארוכה בלי עורכי דין. גם עכשיו אני חותם בלי עורכי דין[.] לא כל דבר, בשביל חוזה שכירות אני לא צריך [עורך דין]. לא צריך בשביל זה לשלם עוד הוצאות של עורכי דין. אני צריך עוד עורך דין ועוד עורך דין? [ב]סך הכל חוזה שאומר לי זיכרון דברים ובזה נגמר הסיפור ויש לי 3 שנים" (פרוטוקול, מעמ' 57, ש' 18).
שלישית, עצם-תשלומו של שכר-טרחה איננו תנאי מספיק לכינונם של יחסי-ייצוג. בלשונו של כבוד השופט ריבלין באחת הפרשות הידועות: "השתתפות בתשלום שכר הטרחה, כשלעצמה, אינה יוצרת יחסי עורך-דין-לקוח" (ע"א 2625/02 נחום, עו"ד נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 399 (2004)). תחת זאת נדרש להתחקות על תכליתו של שכר-הטרחה ששולם. בע"א 37/86 לוי נ' שרמן, מקרה שכבר הוזכר, נמצא כי שכר-טרחה, ששולם לעורך-דין כדי שירשום את תוצאותיה של עסקה, לא עשאוֹ למיצגָם של שני הצדדים בעסקה גופה (שם, בעמ' 477). למסקנה זהה הגיע בית-המשפט בע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3) 92, 96 (1994). במקרה שלפנַי לא זו בלבד, שההוראה בענינו של שכר-הטרחה לא נכללה בְּהסכם שעורך-הדין ששו צד לו, אלא שבהסכם לשכירות-משנה לא נכתב כי ייעודו של התשלום הוא ייצוגה של התובעת.