רביעית, תחילה הסתייגה התובעת מהשתתפות בשכר-טרחתו של עורך-הדין ששו. בהערות להסכם-השכירות, שהעבירה לידיו גב' קולבסקי ביום 8.7.2009 הובהר בלשון מפורשת: "פנטהאוז לא תשתתף במחצית שכר הטרחה לעו'ד" (הנספח השני לתצהירו של עורך-הדין). נהיר כי היה זה חלק מן המשא והמתן על תנאיה של העסקה. בה במידה מותר לשאול מדוע זה, אם ראתה היא את עצמה מי ששוכרת את שירותיו, מיאנה התובעת לשלם את שכרו של עורך-הדין?
חמישית, לא נטען וממילא לא הוכח כי התובעת ייפתה את כוחו של עורך-הדין ששו לערוך פעולות בשמה (השוו לע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 378 (2002)). עיקר-הפעולות, שלהן נדרש עורך-הדין הזה בענינה של התובעת, היה העברתן של טיוטות של ההסכם; הטמעתן של הערות, שהגו התובעת ואנשיה ושלחו לו מרחוק והעמדת-משכּן לניהולו של חלק מן המשא-והמתן במשרדו.
- כל זאת אך למטבע צד נוסף. ראשית, אפילו אין היא תנאי מספיק, השתתפות בשכר-טרחתו של עורך-הדין היא אינדיקציה אפשרית לקשירתם של יחסי-ייצוג. על כך כתב בית-המשפט העליון בענינה של פנטהאוז-אחרת: "לטעמי, העובדה ש[עורך-הדין] קיבל את שכר טרחתו מהמערערים, עשויה להצביע על כך שבעסקה הוא ייצג הן את המערערים והן את המוכרים" (ע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד פפר, בפִּסקה התשיעית לפסק-דינו של כבוד השופט יצחק עמית (פורסם באתר הרשות השופטת, 27.2.2012)). מותר לשאול מה מקום מצאו הצדדים לייחד בהסכם שבינם מקום לשכר-טרחתו של עורך-הדין ששו תחת, למשל, שיוסיפו על התמורה המשתלמת לעובדיה. מותר, בייחוד, לשאול מה מקום נמצא לקבוע כי התובעת תשלם דווקא את מחצית-שיעורו של שכר-הטרחה ולכאורה משקפת את מחציתו של השירות המשפטי שניתן.
זאת ועוד, לגרסתו של מר עזר בדברים נוספים שעליהם הוא העיד, עמד לו כוחו לוותר על שירותיו של עורך-דין מטעמו, זולת לראשית-הדרך, דווקא משום שהוא ראה בעורך-הדין ששו מי, שהשפיע משירותיו המשפטיים גם על התובעת: "אני לא ראיתי לנכון לשתף עוד עורך דין ברגע שנתתי אמון בצד אחד לאדון ששון [מר עובדיה] ולעורך דין [ששו,] שהוא אמר שהוא עושה את החוזה. אני ראיתי לנכון שאין צורך [בעורך-דין מטעמי כי] הציעו שנלך ונעשה את החוזה אצל מר ששו" (פרוטוקול, בעמ' 38, ש' 21-20; בעמ' 57, ש' 32-31). יחסים הדוקים של אמון בין הנפגע לבין עורך-הדין, ומתן אכסניה במשרדו של עורך-הדין לשלבים מרכזיים בדרך לקשירתו של הסכם בין הנפגע לבין אחֵר, היו בין הנימוקים המרכזיים אשר הוליכו את עמדת-הרוב בפרשת עו"ד נחום הנזכרת להכיר בקיומם של יחסי-ייצוג (ע"א 2625/02, בייחוד קביעותיו של כבוד הנשיא ברק בעמ' 424).