כזאת פסק גם כבוד השופט אדמונד א' לוי:
"לאותה מסקנה בדבר אחריותו של עורך-דין ערד הייתי מגיע גם לו הנחתי שבינו ל[בין] ז'אק לא שררו יחסי עורך-דין-לקוח. הכלל בעניין זה הוא כי בנסיבות מסוימות יכול שתקום חובת זהירות של עורך-דין כלפי צד שלישי גם אם הוא אינו לקוחו, והדברים יפים במיוחד באותו מקרה שבו ברור לעורך-הדין כי הצד השלישי שם בו את מבטחו" (ע"א 6645/00 עו"ד ערד הנ"ל, בעמ' 381).
- האכסניה המשפטית החשובה לדבר, עת שעסקינן בעוולת-הרשלנות, היא זו של חובת-זהירות. אפילו, שהעמדתה של השאלה במישור העקרוני עשויה להזמין דיון בשאלת-קיומה של חובת-זהירות מושגית, אינני סבור כי נכון לצעוד בדרך זו. אין כמו הפרשות, שמהן הובא זה עתה, להמחיש כי בסופו של יום אין ענין לנו כאן בחובה "מושגית" עקרונית כי אם בנסיבותיו, הקונקרטית-עד-מאד, של כל מקרה ומקרה. אמת –
"אין הקביעה המושגית משיאה תרומה של ממש לרציונלים שבבסיסם של דיני הרשלנות. היא כללית מדי ואין בכוחה לפזר את מסך אי-הוודאות, העוטף בשלב מוקדם זה את ההליך. תוצאתה, המחייבת לכאורה הטלתה של אחריות, עשויה להתהפך בהמשכו. החובה המושגית נדמית, מבחינה זו, מיותרת למדי. שורש הדבר הוא במתח הפנימי המאפיין את החובה המושגית. מן העבר האחד, על השאלה הנבחנת בגדרה להיות מופשטת ורחבה דיה, על מנת שניתן יהיה לחלץ ממנה כלל. מן העבר האחר, עליה להיות קונקרטית מספיק, כדי שכלל זה יוכל למלא את הפונקציה המסננת שיועדה לו. מתקשה אני לראות כיצד, באופן מעשי, ניתן לנסח כלל שיוכל, מחד, לסייע באיתורם של מקרים בהם ראוי שלא להטיל אחריות, ומאידך, לא יסתכן בתוצאה של סינון-יתר – שמא תאמר יקנה חסינות – וכל זאת בלא להידרש לירידה הולכת וגוברת לפרטיו של המקרה הנדון. בכל רמת הפשטה שאינה הרמה הקונקרטית ממש, או למצער קרובה לה, יתקשה בית-המשפט לנסח כלל אחריות, אשר אין חשש כי יימצא גורף מדי בנסיבות מסוימות" (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803, 838 (כבוד השופט לוי) (2007)).
השאלה היא שאלת-קיומה או אי-קיומה של חובת-זהירות קונקרטית, לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. אכן, "קיומה של חובת הזהירות, וקביעת מידת החבות, נלמדת ממקרה למקרה ומשתנה בהתאם לנסיבות העניין" (ע"א 2599/13 עו"ד הרמן נ' עלדור, בפסקה 32 לפסק-דינו של כבוד השופט צבי זילברטל (פורסם באתר הרשות השופטת, 3.9.2015)). זוהי שאלה פשוטה למדי אך התשובה לה, לעתים קרובות, היא מורכבת. שני משתנים הם בני-משקל בקביעה אם להכיר, או שלא להכיר, בחובת-זהירות: שאלת קיומם של יחסי-קִרבה ("שכנות") בין הצדדים; ושיקולים של מדיניות משפטית נאותה. "קיום החובה", הוּסף ובואר בפרשת שתיל, "מותנה בשני תנאים מצטברים, שמטיבם ענין הם למדיניות משפטית, ואופיים נגטיבי: האחד הוא כי אין הצדדים רחוקים זה מזה יתר על המידה (סוגית השכנוּת); והשני הוא כי אין בנמצא שיקולים אחרים של מדיניות, המצדיקים את שלילת החובה" (ע"א 10078/03 הנ"ל, בעמ' 852. ההדגשות והסוגריים הם במקור).