אך לחובת-הזהירות, הוּסף והודגש, "גבולות מסוימים" (שם, שם). בחשיבות-הצבתם של אלה לא ניתן להפריז. הרחבת-יתר של גדרי-האחריות עלולה להניח לפתחו של עורך-הדין נטל כבד מדי; לחטוא לחובותיו כלפי לקוחותיו; לייקר את השירות המשפטי ולעוֵות את הקצאת-הסיכונים באינטראקציות משפטיות. באופן כללי עלול שכרה לצאת בהפסדה. "לא ניתן" מצה כבוד השופט עמית, "להטיל על [עורך-הדין] חובה אבסולוטית למנוע נזק" (שם, שם). גבולות אין פירושם, אמנם, היעדרה המוחלט של אחריות. אין פירושם זניחתן של דרישות יסודיות, שנכון להניח לפתחם של עורכי-דין. ברם תכליתם, חשובה-מכל-חשובה, היא להציב את נקודת-האיזון ההולמת בין מגוון-השיקולים, המתחרים על בכורה בנסיבותיו של מקרה נתון, לבין עצמם.
- חובת-זהירות, במלים פשוטות, תיקבע במָקום שבו התועלת שבהטלתה רבה מנזקה. במקום, שבו נדרש עורך-הדין למאמץ לא-רב בהתנהלות כלפי הנפגע; כשקטן החשש כי במאמץ זה ייגרע מענינו הלגיטימי של לקוחו; כשאין זהירותו כלפי הנפגע מייקרת באורח ממשי את השירות המשפטי המסופק; כשאין היא מערפלת את תוצאותיו או פוגעת בוודאות שבכוחו להעניק וכשאין הזהירות הזו מטילה על עורך-הדין מעמסה מקצועית כבדה – או-אז תִּרבה הנכונות להכיר בחובתו של עורך-הדין להיזהר. בדומה, ככל שהנזק הצפוי לנפגע הוא ניכר – הן מבחינת-חוּמרתן של תוצאותיו והן במידת-הסיכוי שיארע – תרבה הנכונות להכיר בחובה להיזהר כלפיו.
זהו רעיון של מאזן-תוחלות. המוסד הזה איננו זר לדיני-הנזיקין. בייחוד בעוולת-הרשלנות נכון למאֲזן שכזה תפקיד-מפתח. העמדתן זו-מול-זו של תוחלת-הנזק ושל עלות-מניעתו, שזכתה לכינוי הידוע "נוסחת Hand" (על שמו של שופט בית-המשפט הפדראלי (השני) לערעורים בארצות-הברית), הלוא היא יסוד מוסד בבחינתה של סוגיית-ההתרשלות. הדמיון איננו מקרי. למידתהּ של ההתרשלות צריכה להיוודע, בייחוד מתוך יישומו ההולם של רעיון-ההרמוניה בין מוסדות משפטיים קרובים, משמעות גם בשקילתם, בשלב שלאחר מכן, של שיקולי-המדיניות בקשר לחובת-זהירות.
- עם השיקולים, הנשקלים בגדרו של מאזן-תוחלות זה נודעת, להשקפתי, משמעות חשובה לאבחנה בין שיקולים-צופי-פני-עתיד (Ex ante) לבין כאלה של מבט לאחור (Ex post). הבדל ממשי מצוי בין כוח להקדים תקלה – "תאונה משפטית" בלשונו של כבוד השופט זילברטל (ע"א 2599/13 עו"ד הרמן הנ"ל, בפסקה 33) – ולמנוע מראש את התרחשותה לבין התמודדות עמה לאחר שאירעה. זהו, למשל, ההבדל בין עורך-דין, המצוי בתמונה עוד קודם שאירעה התרשלות או תרמית ובכוחו למנוע אותן; לבין כזה, שתפקידו הוא להגן על מי שנטען כי היה מעורב במעשים כאלה לאחר שאירעו. במקרה הראשון תהא הנטייה להטיל על עורך-הדין חובה להיזהר, רבה מבשני.