החיוב דנן
- מכלול-נסיבותיה של הפרשה שלפנַי, ועיקרו תואר בהרחבה לעיל, מוליך למסקנה כי עורך-הדין ששו חב-גם-חב אחריות ברשלנות כלפי התובעת, אפילו אם לא נקשרו בין השניים יחסים של ייצוג. בשלבים, שעד לביצועו בפועל של ההסכם לשכירות-מִשנה, התקיימה בין הצדדים הללו קִרבה משמעותית. כפי שכבר ציינתי, גורמיה של התובעת שמו את מבטחם בהגינותו של בא-כוח זה כלפי הצדדים שניהם. הם ראו בעורך-הדין ששו, אישית, מען מרכזי להערותיהם בכל הנוגע לתוכנו של ההסכם. "אני כותבת כדי שאני לא אשכח לדבר איתך", כתבה לו גב' קולבסקי בתכתובת הדואר האלקטרוני מיום 8.7.2009 (הנספח השני לתצהירו). עורך-הדין ששו היה מי, שערך את ההסכם. הוא היה הגורם הדומיננטי בניסוחו. פעם אחר פעם קיבלו נציגי-התובעת מידיו טיוטות לצורך-הערות. הם עמדו עמו בקשר בכל הנוגע להסתייגויותיהם ולתוספות, שביקשו כי תובאנה בין הוראותיו. זולת בראשיתו של המשא והמתן, לא הייתה התובעת מיוצגת, כזכור, בידיו של עורך-דין אחֵר. האמון, שנתנו אנשיה בעורך-הדין ששו היה, לפי חומר-העדויות, גורם מרכזי לכך.
נציגיה של התובעת שיתפו את עורך-הדין ששו בסוגיות, שהיו חשובות להם בעסקת-השכירות. עורך-הדין ידע היטב, מתוך מגעיו-הוא עם מר עזר ועם גב' קולבסקי כי לתובעת חשוב מִשכה של השכירות. הוא ידע היטב כי לתובעת חשוב, שהשקעותיה במושכר לא תרדנה לטמיון. הוא ידע היטב כי מר עזר צפוי להשקיע ממון רב בהעמדתו של המושכר על מכונו. חרף זאת, דבר לא הניעוֹ לשתף את התובעת במידע שברשותו ובחשיבותו לענין לא ניתן היה להפריז.
ניסיתי לשוות בעינֵי-רוחי את ההתנהלות: פעם אחר פעם מעביר עורך-הדין לתובעת טיוטות של החוזה שערך. שבועיים קודם לחתימה מעירה לו זו, בדוא"ל, לאחר שהסכימה לעיקרו של החוזה כלשונו, ש"צריך להיות נספח בנוגע לפינוי מוקדם: אם פנטהאוז תידרש לפנות את השטח לאחר שנה ישולם לה 50% מערך השיפוצים כפיצוי. אם הפינוי לאחר שנתיים ישולם פיצוי של 30% מערך השיפוץ". יממה לאחר מכן משוחח עורך-הדין עם גב' קולבסקי. הוא מעלה על הכתב את סיכום-השיחה הזו וכותב בייחוד: "[עזר ועובדיה] ינסו להסדיר מבחינה מסחרית את נושא הפינוי ככל שדן תפנה את המושכר מוקדם משנה או בכל תקופה". בפגישה במשרדו אומר באוזניו מר עזר, כפי שהעיד הלה: "נדרשת לתובעת תקופת שכירות ארוכה, לפחות ל-3 שנים". עורך-הדין שומע זאת היטב, כפי שהעיד הוא-עצמו: "מדברים על הדברים בצורה מאד גלויה. כמה זמן זה ייקח, זה ייקח הליך של שנה, שנה וחצי, שנתיים". עורך-הדין יודע כי לקוחו, מר עובדיה, "התחייב לשנה אחת מינימום". עורך-הדין כולל בחוזה, לדרישת-התובעת, את רעיון-האופציות, המשמיע מתוכו כוונה של התובעת להישאר במושכר יותר משנה. הוא מודע ל"מסמך-ההסכמות" שבו מדברים הצדדים על שכירות אפילו "משָּׁנה רביעית". בסמוך לחתימה פוגש עורך-הדין בגב' קולבסקי, לשם הטבעתה של חותמת-החברה על ההסכם. לפי דבריו-הוא, היא אומרת לו: "חיים [עזר] בטח יהפוך את המקום", במובן של היקף ניכר של השקעות כי "הוא לא יודע לעשות חצי עבודה". היא מוסיפה: "[חיים] מקווה שיוכל להישאר במקום יותר משנתיים". ההסכם נקשר. שכירות-המשנה נקבעת להתחיל בחודש ספטמבר 2009.