כך, לאחר כעשרה חודשים של שכירות נצטוותה התובעת לפנות את המקרקעין. נציג של רשות האכיפה והגבייה הופיע במושכר ובידיו צו של פינוי. "הואיל ולא מילאת אחר פסק הדין לפינוי", נכתב שם לעובדיה, "הינני מודיעך בזה כי ביצוע הפינוי נקבע ליום 14.7.2010" (הנספח העשירי לתצהירי-התובעת). לאחר הליכים ואורכות מספר, שאין צורך לפרטם כאן, עזבה התובעת את המושכר. היה זה בחודש מרס 2011, כשנה ומחצה מיום תחילתה של תקופת-השכירות החוזית.
התביעה, המענה לה וההודעה לצדדי ג'
- בתביעתה טענה פנטהאוז כי הנתבעים הטעו אותה לחשוב, שיש תוחלת להסכם-השכירות וכי הם לא גילו לה את כל המתחייב קודם לקשירתו ועם ביצועו. לגרסתה, היא לא ידעה כלל על עוּבדת-היותן של דן ושל החברה האֵם שלה בעלות-המקרקעין; על כך שאלו תכננו לבנות בם; על דרישתן לפינויָם ועל תביעת-הפינוי שהוגשה לבית-המשפט. הנתבעים, נטען, לא סיפרו לתובעת דבר מכל אלה אפילו, שכבר בעת הנשיאה והנתינה על ההסכם לשכירות-משנה, ומקל וחומר קודם שהחלו עבודות-השיפוץ, הם ידעו היטב כי השכירות לא תוציא את ימיה. לפתחה של עובדיה הונחה טענה להפרתו של ההסכם, לרשלנות בקיומו ועוד קודם לכן להפרתה של החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן לקשירתו. רשלנות והפרה של חובת-תום-הלב יוחסה, אישית, לבעלֵיה של עובדיה ובצדן עתירה להרמתו של מסך-ההתאגדות אשר בינו לבין החברה. לחובתו של עורך-הדין ששו זקפה התובעת רשלנות במילוי-חובותיו כעורך-דין.
קרוב ל-1,890,000 ש"ח תבעה פנטהאוז בגין נזקיה. עיקרו של סכום מרקיע-שחקים זה הוא השקעות, שלפי הנטען השקיעה התובעת בשיפוצו של המושכר. ממון נוסף היא נאלצה להעמיד בפינויו של בית-העסק שלה. הפסדי-הכנסה בתקופת-המעֲבר ואובדן של מוניטין השלימו את סך-הנזקים הנתבע. התביעה לא הבחינה בין הנתבעים. היא עתרה לחייבם בנזקי-התובעת יחד ולחוד.
- הנתבעים, מצדם, גרסו כי התובעת ידעה-גם-ידעה על כל האמור. בעצה אחת עם עובדיה נטלה על עצמה התובעת, במודע, את הסיכון לכך ששכירות-המשנה לא תימשך שלוש שנים אלא פחות מכך. הסיכון הזה שקול היה לדחיפוּת, שראתה התובעת במציאתו של נכס באזור-השרון. שכן, זמן קצר קודם לכן היא נאלצה לפַנות, מכוחו של צו שיפוטי, סניף של בית-העסק שלה בקיבוץ געש. את השלכותיו של הסיכון הזה, נטען, ביקשה התובעת לצמצם בעשייתו של הסכם-השכירות לשנה אחת עם שתי "אופציות", במְקום לשלוש שנים מראש; ובהסכמה בדבר-החזר חלקי של השקעות במקרה של פינוי מוקדם. בין הצדדים, הוסיפה הטענה והלכה, הוסכם כי התובעת תרתום את כוחה להארכתה של השהות במקרקעין ככל הניתן. לאמתו של דבר, די היה לה בשנה וחצי עד שנתיים של שכירות לעשייתה של ההתקשרות כדאית. עובדיה, כך לגרסתה, אפילו הפצירה בתובעת שלא תפריז בהשקעות, שמא לא תצלח התוכנית הזו והפינוי יוקדם. אם מאום מן הדברים הללו לא נכתב ולוּ ברמז בהסכם-השכירות לא היה זה אלא משום, שהתובעת ביקשה להסתיר את ידיעותיה אלו, כדי שביום-פקודה היא תוכל להתייצב לפנֵיה של דן, להכחיש כי ידעה על קיומה של זו ולעתור להסדר, שיאפשר לה לשהות במושכר פרק-זמן נוסף.