- ממהותה של תניה לפיצוי מוסכם כי היא חוסכת מן הצורך להוכיח נזק, שנגרם בהפרת-החוזה ואת שיעורו. טענה במישור שאיננו חוזי, כמו טענה לעוולה בנזיקין, איננה יכולה להשתמש בכלי המשפטי הזה לקיצור-הדרך. במקרה דנן לא היו מר עובדיה ועורך-הדין ששו צד להסכם וממילא אין התּניה לפיצוי מוסכם, ככזו, מחייבת אותם. עם זאת, בהתחשב בכך שהתובעת הוכיחה את היקף-השקעותיה ולפי טיבו של הנזק – אובדן-היכולת לנצל השקעות אלו בחלק מתקופת-החוזה, נהיר כי תנית-הפיצוי המוסכם מספקת אמת-מידה, שדי בה, להערכתו של הנזק גם בענינם. במלים אחרות, ראש זה של נזק קשה להעריך, שכן נהיר שהתובעת נהנתה מן ההשקעות בחלק מהזמן וקשה למדוד את הנזק הממוני שבאובדן-הנאה בתקופת-השכירות שלא התממשה. ממילא נדרשת כאן הערכה, המבוססת על מכלול-הנתונים הנוגעים בדבר. אין כמו הנתון, שהתובעת עצמה סברה כי גודר את נזקיה – תנית-הפיצוי המוסכם – לשמש בהערכה זו. במישור הנזיקי זהה, אפוא, שיעורו של הנזק לזה, שנִּקב לעיל.
עלויות-פינוי
- לשווא ביקשתי לתור אחר ביאור כלשהו בטענותיה של התובעת, ובייחוד בסיכומיה, לעתירה לחיובם של הנתבעים בעלויות, שנכרכו בפינויו של בית-העסק מן המקרקעין. שהלא, יסוד מוסד בישיבתו של בית-העסק במקום הזה היה – זמניות. בין אם שלוש שנים ובין אם שנה ומחצה, הסכם-השכירות הגביל את משכה של השכירות. אך מובן כי אילו הסתיימה השכירות במועדה ללא הפרה, דהיינו בחלוף שנה ומחצה נוספות, נדרשת הייתה התובעת לפנות את המקרקעין וממילא נושאת בעלות הכרוכה בדבר. נהיר לכל כי במקרה שכזה לא היה מקום להניח את עלויות-הפינוי לפתחם של הנתבעים. כך הוא גם במקרה, שבו הייתה התובעת נקשרת בחוזה אחר, עם משכיר אחר. כלום אז, בתומו של אותו חוזה, היא לא הייתה נדרשת לשאת בעלויות-הפינוי והמעבר למקרקעין אחרים? אינני רואה יסוד לחייב את הנתבעים לשאת בהוצאה, שממילא הייתה נחלתה של התובעת, אפילו לא היה החוזה מופר ואפילו לא נקשר לכתחילה.
הפסדי-מכירות
- הטענה בראש זה של נזק – לא הוּכחה כל עיקר. גם אם ההיגיון תומך בהערכה כי מעֲבר לבית-עסק חדש כרוך בקשיים של התארגנות ושל תפעול-מחדש, עד שבית-העסק החדש קם ועולה על פסים של פעילות רגילה, אין התובעת פטורה מהוכחתו הפרטנית של נזק. אומר, ראשית, כי קשה לאחוז את המקל משני קצותיו. שהרי לעיל התקבלה טענתה של התובעת כי היא לא נחפזה לאתֵר בית-עסק חדש תחת זה שפונה, בשל העובדה כי היה לה משכן פעיל אחֵר, בתל אביב-יפו. אך שנית, ועיקר, אפילו ראשית של ראָיה בדבר-היקפן של הכנסות שאבדו לא הוצגה לבית-המשפט. לא הונחה לפנַי חוות-דעתו של מומחה לענין הכנסותיו של בית-העסק עד לפינוי. לא הונחה לפנַי חוות-דעת לענין השפעתו של המעבר, אם בכלל, על ההכנסות. לא הונחו חוות-דעת, ושום נתון מוכח אחר, לענין משך-הזמן שעד להפעלתו של סניף חדש של התובעת באזור-השרון. אין פשוט מהפרחה לחלל-האוויר של סכומים כ-100,000 ש"ח (פסקה 56 לכתב-התביעה). מדוע לא 300,000 ש"ח? מדוע לא 1,000,000 ש"ח? אך ההוכחה – פשוטה פחות. מצריכה היא מאמץ, שבענין דכאן לא טרחה התובעת לנקטו. אין יסוד לחיובו של מי מהנתבעים בראש זה של נזק.