הדוקטרינה של אשם תורם בדיני-החוזים שואלת אם יש לשתף את הנפגע מהפרתו של חוזה באחריות לאי-צמצומה של תוחלת-ההפרה, היינו לאי-ההפחתה של סיכוייה לקרות או של חומרתה לאחר שהתרחשה (אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 129 (1997)). בתמצית נדרש המענה לארבע שאלות-מִשנה: מה השמיע בנדון אומד-דעתם של הצדדים לחוזה? עד כמה עלולה החלתה של הדוקטרינה לגרוע מן הכוח להסתמך על החוזה? מה השפעתה של החלת-הדוקטרינה על התמריצים שנכרכו בחוזה? והאם עלותה של מניעה, לנפגע, גבוהה או נמוכה היא מתוחלת-הפגיעה? (שם, מעמ' 130). במרוצת-הזמן קנתה לה דוקטרינה זו שֶׁבת בפסיקה ודומה כי היום היא נתפשת כמרכיב יסודי בקביעתן של תרופות בגין הפרתו של חוזה.
- החלתו של רעיון בדבר-אשם תורם במישור הטרום-חוזי, היינו בשלב של המשא והמתן לקשירתו של חוזה, נדמית בתיאוריה המשפטית פשוטה אפילו יותר. במקורו יוּסד הרעיון, שבסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), על אדן נזיקי (פרידמן וכהן חוזים א, בעמ' 636) ומושג האשם התורם הרי הוא בשר מבשרם של דיני-הנזיקין. "יש לבחון", מצה כבוד השופט מלצר, "את אמות המידה ליישום העיקרון של הגנת האשם התורם, שעה שבית משפט מוצא שצד לחוזה נהג בחוסר תום לב בשלב הטרום חוזי, עת יצר במחדלו מצג שווא רשלני, והסב נזק לרעהו כתוצאה מכריתת החוזה, אך הצד השני לחוזה תרם ליצירת נזקיו שלו בכך שהתנהל אף הוא בדרך שיש בה משום אשם תורם" (ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דודאי, בפסקה 64 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 27.8.2012)).
בכמה פרשות מצא בית-המשפט העליון את מי, שהופרה כלפיו החובה לנהל משא-ומתן בתום-לב, שותף לאחריות אם נמנע מלבדוק בעצמו את הנתונים אשר הציג לפניו המפר. "במקרה שלפנינו", כתב כבוד השופט יעקב מלץ באחת הפרשות המוקדמות, "הופרה חובת [ה]זהירות [במסירתו של] מידע אשר סווג בהכרח כמידע מסוכן ולא מהימן. [מצד המערערת-המפרה, הייתה זו] התנהגות רשלנית, בהתחשב במקור האינפורמציה הרעוע עליו הושתתה ההודעה. יחד עם זאת, גם המשיבים בהתנהגותם תרמו להתרחשות נזקם. היה עליהם לבדוק בעירייה בעצמם את המידע עליו הסתמכה המערערת" (ע"א 590/88 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פישר, פ"ד מד(1) 730, 735 (1990)).
הכרתם של פרטי-החוזה שלעתיד נקבעה כחלק מאחריותם של שני הצדדים לו. נפגע, שמיעט מחובתו זו, עשוי להימצא חולק באחריות אפילו באו הפרטים הללו לעולם מתוך הפרתה של החובה לנהוג בתום-לב בידי-המתקשר האחר. "ברור שהמצב כאן איננו שחור ולבן", פסק כבוד השופט מלצר בענין שבא לפניו, "שכן גם לצוברי תרומה בלתי מבוטלת למצב הדברים. בני הזוג צוברי לא דאגו לקרוא את ההסכמים שנחתמו על-ידם" (ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי, בפסקה 59 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 15.12.2015)). דברים דומים כתבה כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה בפרשה אחרת: