אלה הם, להשקפתי, עקרונות-הבסיס שלאורם יש להתוות את גדריו ואת היקף-תחולתו של רעיון-האשם התורם בשלב הטרום-חוזי. בע"א 4697/05 גבאו הנזכר הוסיף כבוד השופט מלצר ומנה שורה, בלתי-ממצה גם לדדו, של מבחני-עזר בנדון:
"ניתן להיעזר במבחני עזר (שאינם ממצים) ולדוגמה: מידת אי-הסבירות בהתנהגותו של הניצג; יכולתו של הניצג לעמוד על הנדבכים השגויים במצג שהוצג לו – בעצמו; מידת מומחיותו וניסיונו של הניצג; סבירות ההסתמכות של הניצג על המצג; פער בין הצדדים בנגישות למקורות המידע הרלבנטי; התנהלות המציג (מכוונת, או רשלנית בלבד) תרומתו הסיבתית לנזק והנחותיו בשאלה האם הניצג יסמוך בלעדית על מצג-השווא ובצד כל אלה: שיקולי מדיניות משפטית" (שם, בפסקה 64 לפסק-דינו. הסוגריים הם במקור).
- את הדוקטרינה של אשם תורם אין כל מניעה להחיל גם על אותו מרכיב של נזק ובגינו נקב חוזה בפיצויים מוסכמים. גם על כך כתב פרופסור פורת, בהסבירו את הרציונאל לאמור: "האם על בית-המשפט להתחשב בהתנהגותו של הנפגע, במקרים של אשם תורם, בעת שהוא בא לפסוק פיצויים מוסכמים? נראה שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, הן במקרים של תרומה להפרה והן במקרים של תרומה לנזק. הטעם לכך הוא שכל עוד אין כוונה אחרת של הצדדים, יש להניח שהם התכוונו בסעיף הפיצויים המוסכמים להעריך מראש את נזקי ההפרה, מתוך הנחה שהאחריות להפרה ולנזקיה רובצת כולה לפתחו של המפר. כאשר הנחה זו קורסת, ולהפרה ולנזקיה אחראי גם הנפגע, נשמט הבסיס להפעלתו של סעיף הפיצויים המוסכמים כמות שהוא" (הגנת אשם תורם בדיני חוזים הנ"ל, בעמ' 254). במָקום, שבו "ברור לבית-המשפט שהפיצויים המוסכמים הם הערכה של אותו נזק שהאחריות לו משותפת לשני הצדדים לחוזה, יתייחס בית-המשפט אל הפיצויים המוסכמים כאל הערכה של נזקי ההפרה, ויחלק אותם בין המפר לבין הנפגע לפי אמות-מידה המשמשות בדרך כלל לחלוקת אחריות עקב אשם תורם" (שם, בעמ' 255).
אפילו שיישומה של הדוקטרינה בהקשר זה משמיע, הלכה למעשה, הפחתה משיעורם של הפיצויים שעליהם הוסכם, אין מקורה של ההפחתה הזו בשיקול-הדעת, המוקנה לבית-המשפט בסיפא לסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות). מקורה הוא אחר – כאמור, באותה דוקטרינה פסיקתית של אשם תורם. אין נדרש, אפוא, כי על הפחתה כזו תבוא עתירתו של הנתבע, כמתחייב בענינו של סעיף 15(א) לחוק. גם בזאת עסק כבוד השופט עמית: