ודוק - בענייננו אין מדובר באינטרס ציבורי דחוף כגון, בריאות הציבור, שיכול להצדיק מהלך דראסטי שכזה של שימוע מזורז או, לעיתים, שימוע בדיעבד [רע"פ 6645/11 ששון נ' משרד הבריאות (פורסם בנבו, 20.09.2011)].
לא ברור אפוא, מה היה ניגרע מהאינטרס הציבורי באם לעותרת היה ניתן פרק זמן קצר נוסף להיערך לשימוע כדבעי? קל וחומר מקום בו העותרת שיתפה פעולה עם הרשויות והשקיעה כספים לא מעטים במניעת מפגעי הריח, דבר שאף נזכר במפורש בגוף ההחלטה. בהיעדר אינטרס כבד משקל המצדיק שימוע "רזה" ומזורז, אני מוצא את עמדת רשות הרישוי, שדחתה בהינף יד את בקשת העותרת למתן ארכה קצרה של שבעה ימים נוספים, כבלתי סבירה ועולה עד כדי שרירות לב בהפעלת סמכות שלטונית.
- לא זו אף זאת – כעולה מפרוטוקול רשות הרישוי בהחלטה, עמדה לפניה חוות דעתו של מר מושל, שנערכה רק יום אחד בטרם הדיון ברשות הרישוי (בתאריך 4.05.2015). חוות דעת זו בחנה את המחלוקת באשר לקיומם של מפגעי ריח כתוצאה מפעילות המפעל, מנקודת מבט אחרת לחלוטין מזו של המשרד. על פניו, נראה כי מדובר בחוות דעת מבוססת ומפורטת שנערכה על ידי גורם בעל מומחיות בתחומו. רשות הרישוי התבססה בהחלטתה על חוות דעת זו, ועל היבטים ייחודיים שעלו ממנה, כגון - הקשר בין ההשפעה הממושכת של חשיפה לריחות לבין הרגישות הנרכשת של תושבי הסביבה. אולם, ובכך העיקר, חוות דעת זו לא הועברה כלל לעיונה של העותרת, עת הודיעה לה הרשות על זכות השימוע המצומצמת שהוקנתה לה.
בכך נשללה מהעותרת, ולוּ באופן רעיוני-פוטנציאלי, היכולת להתמודד מול ממצאיו של מר מושל בחוות דעתו. בהקשר זה, נקבעו מסמרות, עוד בראשית ימי המדינה, בפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) מ' לנדוי בבג"ץ 111/53 קאופמן נ' שר הפנים, פ"ד ז 534, 541 (1953), אשר קבע כי "את טענות הצד שכנגד אפשר לסתור רק כשהן ידועות; עם ספינקס אי אפשר להתווכח". מסמרות אלה חוזקו במקבות, על ידי השופט א' רובינשטיין (כתוארו דאז) בעניין געאביץ, פסקה ל"א:
"על הליך השימוע לבוא לאחר הודעה מפורטת ככל הניתן בדבר הסיבה שבגינה נשקלת דחיית הבקשה, על מנת שיוכלו המבקשים להכין את עצמם כראוי לקראתו. ערכה של זכות הטיעון פוחת במידה רבה ללא הודעה מוקדמת כזו, ואילו בהינתנה יוכלו המבקשים למצות את השימוע הנערך להם."
כך, באחד המקרים אליהם נדרש בית המשפט העליון, נקבע כי בנסיבות בהן לא ניתן לפרט להתמודד באופן קונקרטי עם הטענות שהיוו את הבסיס להחלטת הרשות בעניינו, יש כדי להוות פגיעה ממשית ומהותית בזכות השימוע [בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 894-893 (2004)].