- ודוק – הזכות לאיכות הסביבה אינה עולה לגדר זכות חוקתית.
ברם, בכך אין ללמד כי זכות זו תינגף בפני זכויות אחרות. במקרים בהן מתקבלת החלטה על ידי רשות הרישוי המוסמכת הכוללת התנגשות בין זכויות, שיש בהן פגיעה באיכות הסביבה, תיבחן הפגיעה באספקלריה של המשפט המנהלי [בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש-ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 503, 520 (פורסם בנבו, 16.03.2004); בג"ץ 288/00 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 673, 692-691 (2001)].
- בענייננו, עסקינן בפעולת רשות הרישוי שמהותה היא שלילת רישיון העסק של העותרת מחמת הפרתו לכאורה. בכגון דא, שנה בית המשפט העליון את הכללים מתחום המשפט המנהלי לאורם על הרשות המנהלית לפעול עת היא דנה בנטילת רישיון:
" ... כלל גדול הוא, שהודגש ובואר על-ידי בית-משפט זה לא אחת, כי כאשר רשות שהעניקה רשיון מבקשת לחזור בה מהחלטתה הקודמת ולבטל את הרשיון, חובה עליה לתת תחילה לבעל הרשיון את ההזדמנות להשמיע את טענותיו, וזאת לאחר שהועמד על כך כי קיימת כוונה לשלול את הרשיון שהוענק כבר. לשון אחרת, כללי הצדק הטבעי מחייבים כי כאשר הרשות עומדת לשלול מאזרח רשיון אותו כבר העניקה לו, תהיה לו ההזדמנות לפרוש בפני הרשות נימוקיו נגד ביטול הרשיון כדי שיהיו בפניה הנימוקים בעד הביטול ונגדו, לפני הכרעה העלולה להצר צעדיו של האזרח על-ידי שלילת זכות שכבר הוענקה לו. כלל זה מתחייב מן ההגינות ויש לו כמובן גם ערך מעשי: בדרך זו יכולה הרשות להיות מראש מודעת לכך מה המצב שנוצר אחרי הענקת הרשיון ומה הנזק שייגרם עם ביטולו וההחלטה תינתן איפוא על בסיס ידיעה מלאה ולא על-סמך בחינת צד אחד של המטבע בלבד."
[בג"ץ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ נ' המועצה לבקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757, 764 - 765 (1976) (להלן – עניין סרטי נח]
- ויודגש, לצורך ביטולו של רישיון קיים, נדרש "טעם חזק" המצדיק אקט מנהלי שכזה, כאשר הרשות מחויבת להשתכנע שאי ביטולו של הרישיון יפגע באינטרס הציבורי:
"אין חולק על כך שכאשר הרשות מבטלת רישיון תוך כדי תקופת חלותו, עליה לנקוט זהירות יתר ולחקור, לדרוש ולקבל מידע מהימן המצדיק את ביטול הרישיון ולהשתכנע שאי-ביטולו יפגע באינטרס הציבורי"
[בג"ץ 1255/94 בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מט(3) 661, 677 (1995)]