- הנתבעים שבו בסיכומיהם על טענת ההתיישנות, אולם אין בה ממש.אין כאמור מחלוקת בין הצדדים על הלו"ז: המקדמה בסך 48,650 ₪ שולמו על ידי התובעים ב 21.5.02. ב 27.5.02 שולמו 18,246 ₪ כשכ"ט לעו"ד טויסטר. התשלום בסך 535150 שולם על ידי התובעים ב 12.6.02. התביעה הוגשה ב 27.5.09.
לאור העובדה שהיום האחרון בתקופה הנקובה בשנים נכנס עדיין במניין 7 שנות ההתיישנות (סע' 10(ב) של חוק הפרשנות, בצירוף סע' 5(1) ו 6 של חוק ההתיישנות) – הרי לא חלפו 7 שנים לא מאז התשלום לעו"ד טויסטר ולא מאז שולם הסך של 535,150 ₪.
גם ביחס למקדמה: המועד ממנו קמה והופרה החובה להבטיח גם את דמי המקדמה בבטוחה העונה על דרישות החוק – קמה מעת ששולמו מעל 15% מדמי המכר, היינו החובה הופרה – גם ביחס לדמי המקדמה – רק ב 12.6.02 כאשר שלמו התובעים למעלה מ 15%. מאז ועד הגשת התביעה חלפו פחות משבע שנים.
--- סוף עמוד 63 ---
גם בלא להיזקק לכלל ההשעייה המוצב בסע' 8 של חוק ההתיישנות ניתן אפוא להגיע למסקנה כי אין התיישנות, ביחס לכל הסכומים ששלמו התובעים.
אולם במה שקשור למחדל הנוסף בהפרת חובת היידוע של התובעים בדבר הערת האזהרה שלטובת אינווסטק יש לומר כי התובעים היו זכאים לדידי ליהנות מתחולת סע' 8 (מפרשת רפאלי עולה כאמור כי קמה החובה ליידע התובעים גם בקיום יתר ההערות הרשומות, גם אם סברו נושאי המשרה כי לא יעמדו לרועץ. היתה חובת יידוע, וזכות למתן הסבר לא מטעה בצידה, ביחס לכל אחת מארבע ההערות) . אותו מחדל של אי יידוע התובעים בדבר קיום ההערות הרשומות אירע אמנם 7 שנים וכמה ימים לפני שהוגשה התביעה, אם נתייחס לזכה"ד בתור נקודת הייחוס המתאימה שעובר לה היה צריך ליידע התובעים. אולם במבחן אובייקטיבי ביחס להדיוטות, לא היה על התובעים לחשוד בדבר, ולגבי מחדל אחרון זה לא היה נתון להם כוח התביעה, עד לתקופה בה החלו פרסומים שליליים ביחס לקבוצת בולוס (לדברי מר מלל, לפני שהתקיימה הפגישה הראשונה בין כלל לנציגי בולוס באוקטובר) ושמא עד לשלב בו מונה המפרק לבקשת אינווסטק, ביולי 2002. הדברים נכונים במשנה תוקף משעה שמדובר בתושבי חוץ. מחל ממועד זה קמה להם החובה לדרוש ולבדוק – אולם כך או אחרת – התוצאה הנה שאין התיישנות, אף ביחס למחדל זה.
- לגביטענת השיהויכבר ציינתי עמדתי כי אין שיהוי, בוודאי לא כזה שבכוחו לחסום מעיקרא התביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, גם לא כזה שהיה אמור לגרום לנזק ראייתי לנתבעים שמצאתי שיש לחייב בתביעה זו. התובעים אמנם לא נחפזו להגיש תביעתם; אולם הנתבעים (נושאי המשרה) היו אמורים להיות מודעים ל"קיומם" של התובעים כניזוקים ולאפשרות כי תוגש על ידם תביעה, מעת הכניסה להליך הפירוק, ולכל הפחות מעת פנייתו של התובע במכתב מ 27.2.03 לידי הנתבע 5, ומכתבו של ב"כ התובעים לעו"ד טויסטר מ 16.3.03 . מעבר לצורך ייאמר שאף כלל היתה אמורה להיות מודעת להיוודע בדבר מעת פניית ב"כ התובעים אליה, ממאי 2004. כלומר היתה בידי הנתבעים הרלבנטיים הידיעה בדבר האפשרות שייתבעו, ובדבר הנזק שנגרם לתובעים, וכל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות לא יכלו לנוח על זרי הדפנה , והיו צריכים לשמור על הראיות. לא הוצג שום מצב ממנו משתמע ויתור של התובעים על נזקיהם – נהפוך הוא. בשים לב לחובתם של הנתבעים לשמר ראיותיהם, גם לא ניתן לטעון לנזק ראייתי, אף לא שהנתבעים שינו מצבם לרעה בשל שיהוי כביכול או כי הסתמכו על השיהוי. לצמצום מוסד השהוי בדין האזרחי, ביחס לתביעות שהוגשו בתקופת ההתיישנות עיין בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה.
קביעות אלה ביחס לאי תחולת ההתיישנות והשיהוי יפות גם ביחס לעורכי הדין הנתבעים, שבאחריותם אדון כעת. אקדים ואציין כי מצאתי שעו"ד טויסטר נושא באחריות, ואלו את התביעה כנגד עו"ד גרושקובסקי שעבד כשכיר במשרדו – יש לדחות לגופה.