ב. ההסדרים הקולקטיביים בדבר שכר העידוד לא היו בהכרח הסדרים דו-צדדיים, אלא עשויים היו להיות גם הסדרים חד-צדדיים (נקבעו על ידי המעסיק לבדו). דהיינו, ככל הנראה חרף הוראת סעיף 48 להסכם 1983 – המורה כי הפרמיה בכל מפעל תשולם "לפי שיוחלט בכל חברה בין ההנהלה לנציגות העובדים" – במציאות, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, במפעלים רבים נקבעו הסדרי שכר עידוד שלא בהסכמה של נציגות העובדים אצל המעסיק הבודד, אלא לפי החלטתו החד צדדית. לכן, ככל הנראה, נקבע בסעיף 7(ב) להסכם 1993 כי הסדרי שכר העידוד שנעשו בכל "מפעל" עד לאותו מועד ימשיכו להתקיים, וכי שינוי הסדרים אלה טעון הסכמת "נציגות העובדים במפעל".
ג. לעניין החלת הסדר השכר הכולל, עולה לכאורה כי מן הצד האחד - לאור הוראות נספח 1993, עצם תשלום שכר העידוד מביא לתוצאה שהנהג אינו זכאי לתשלום נפרד בגין גמול ש"נ; מן הצד השני, הסכם 1993 לא ביטל את הוראת סעיף 44(ב)(3) להסכם 1983 אשר קובע כי לצורך החלת הסדר השכר הכולל, חלף הזכאות הנפרדת לגמול שבמחלוקת, נדרשת הסכמה – שכאמור, מהותה לא פורשה.
לא ברור האם עסקינן בהוראות "סותרות" או בהוראות "לא מתאימות", אך אם כך הדבר, הרי שלאור הוראת העדיפות של נספח 1993, כמו גם מעצם היותו מאוחר יותר, ההכרעה בין האפשרויות תיעשה לפי הקבוע בנספח 1993. כשנדון בהוראות הסכם 1996 והסכם 1999 נתייחס לשאלה זו.
- הסכם 1996 הוא למעשה "נוסח משולב" של ההסכמים הקודמים, ולא נועד לבטלם או לשנותם. וכך נקבע בסעיפים 1 ו-2 להסכם 1996[13]:
--- סוף עמוד 28 ---
"1. מטרתה של חוברת זו, מן הבחינה הכללית, לגבש במסגרתו של מסמך מחייב אחד את תנאי העבודה המעודכנים והחובות והזכויות ההדדיים של הצדדים, כפי שאלו הוסכמו בהסכמי עבודה הענפי ים בין הצדדים מאז תחילתו של המשא והמתן ברמה הענפית ארצית בין הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל האגף לאיגוד מקצועי מדור ההובלה היבשתית, לבין התאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל המאגדת את החברות המעסיקות את המספר הרב ביותר של נהגי משא שכירים בענף ההובלה (ראה נספח ג).
- התהליך המתמשך של חתימת הסכמי עבודה בעלי תוקף תקופתי מוגבל, גורם לשינויים החלים בסעיפים מוגדרים של תנאי עבודה חובות וזכויות, המשתנים מעת לעת בכפוף לתוכנם של ההסכמים, כאשר כמקובל, תוכנו של ההסכם האחרון הוא זה הקובע, במידה וקיימת סתירה בין האמור בו לבין הנאמר כהסכמים שקדמו לו. בכוונתנו ליצור באמצעותה של חוברת זו, מתכונת מקובלת ומסודרת של עידכון שוטף, אשר באמצעותה ניתן יהיה לעדכן כל שינוי בהקשר לסך כל התנאים כפי שאלו עולים מתוך תוכנם המצטבר של כלל ההסכמים הענפיים שנחתמו בין הצדדים."
- ואכן, נוסח הסכם 1996 כולל את הוראות סעיפים 44 ו-48 להסכם 1983, שבהסכם 1996 קיבלו, בהתאמה, את הספרור 46 ו-50. השוני היחיד שהוכנס בסעיפים אלה הוא בסעיף 46(ב)(3) להסכם 1996 (לשעבר סעיף 44 להסכם 1983), כך שבסיפא שלו נקבע כי האמור בו "כפוף לאמור בנספח ב להסכם הקיבוצי מיום 2.5.93" – הוא נספח 1993. הפועל היוצא מכך הוא שהסכם 1996 לא שינה את המציאות ההסכמית בין הצדדים, לפחות לא בהקשר שבו עסקינן.
משהצדדים חזרו על דרישת ההסכמה בסעיף 46(ב)(3) להסכם 1996, המסקנה המתבקשת היא שהם לא ראו בה משום "סתירה" או "אי התאמה" לנספח 1993 – שאחרת היו פועלים לתיקון. כך שלצורך החלת הסדר השכר הכולל במסגרת שכר העידוד, חלף הזכאות הנפרדת לגמול שבמחלוקת, עדיין נדרשת "הסכמה".
- הסכם 1999 האריך את תוקפו של הסכם 1996, שכאמור מצדו שילב את הוראות יתר ההסכמים הקודמים. השינוי היחיד בהקשר שבו עסקינן הוא שינוי של נוסח סעיף 46(ב)(3) להסכם 1996 שנוסחו מאז הסכם 1999 הוא כך:
".... על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה, ובלבד שהפרמיה המשולמת לא תפחת מ-30% משכר היסוד החודשי.