--- סוף עמוד 42 ---
ב. זאת ועוד, האמור במכתב מיום 2.3.08 צריך להיבחן בשים לב למכלול האירועים עד למועד הוצאתו. כבר נפסק כי על מנת להשיב לשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר אין זה נכון לבחון "מקטע" עובדתי זה או אחר, אלא יש לבחון את השתלשלות האירועים כולה.
ג. יש לזכור כי המצב המצטייר הוא כזה שמר מזור לא התייצב לעבודתו משך תקופה ארוכה, כעבור זמן מה התייצב לכמה ימים וביום 18.2.08 התייצב לעבודה באיחור. לאחר מכן חדל להתייצב. בכל אותה העת טענה נגדו פרידנזון כי עבודתו הפרטית בהובלות פוגעת בתפקודו בשירותה, והיא אסורה.
ד. בהקשר זה ראוי להתייחס לסוגיה שהתעוררה אמנם בהקשר של תביעתה הנגדית של פרידנזון, אך היא רלוונטית גם לסוגיה שלפנינו. הכוונה היא לקביעת בית הדין האזורי שלפיה "לא הוכח שהנתבעת [פרידנזון – א.א.] לא נתנה הסכמתה כאמור בסעיף 38 להסכם הקיבוצי [ההסכם הענפי – א.א.]".
סעיף 38 להסכם 1996 קובע כך:
"לא יקבל עובד ולא יבצע כל עבודה אחרת, שלא עבור החברה, בין בשעות העבודה ובין מחוצה להם, בין בתמורה ובין ללא תמורה, אלא, בהסכמת החברה בכתב ומראש."
הנטל להוכיח כי פרידנזון הסכימה לעיסוקיו הפרטיים של מר מזור, לרבות עיסוקו בהובלה, מוטל על מר מזור. נטל זה לא הורם על ידו. בתצהירו לא נטען על ידי מר מזור כי ניתנה הסכמתה של פרידנזון לעיסוקו הפרטי.
כל שנטען שם הוא שלא אפשרי לעבוד כנהג בשני מקומות עבודה במקביל. וכך נטען: "הדבר אינו אפשרי בחברת הובלות שעה שנותנים לי הובלה לעשות איך בדיוק אעשה אותה אם אני עובד במקום אחר!". אלא שטענה זו ברורה מאליה. ברור שמר מזור לא יכול לנהוג בשתי משאיות בו זמנית. אך השאלה היא כיצד יובטח שלא ייעדר מעבודתו בפרידנזון כדי לפתח את עסקו הפרטי, כיצד יובטח כי נאמנותו הטבעית לעסקו הפרטי לא תפגע בנאמנותו לפרידנזון. על רקע זה הוראת סעיף 38 להסכם 1996 היא סבירה, והפרתה אינה דבר קל ערך. ומשלא הוכח על ידי מר מזור שקיבל את הסכמת החברה לעיסוקו הפרטי, הרי שמדובר בהפרת משמעת.
--- סוף עמוד 43 ---
ה. על רקע האמור נשוב להתפתחויות: מר מזור לא התייחס לפניות פרידנזון מיום 7.2.08 ומיום 10.2.08, ביחס להיעדרויותיו מהעבודה בשירותה, ולכאורה המשיך בשלו. יתרה מזאת, מר מזור לא השיב למכתב מר כהן מיום 18.2.08, לא בכתב ולא בעל פה, וחרף האמור בו לא טען בזמן אמת כי עבודתו הפרטית אינה מתחרה בפרידנזון או אינה פוגעת בתפקודו או כיוצ"ב טענות. מר מזור בחר להותיר את פרידנזון במצב של חוסר ודאות ולא טרח לפוגג את חששה כי אי התייצבותו לעבודה בשירותה נובעת מעסקיו הפרטיים, ונראה שקיווה שלבסוף תיאלץ פרידנזון לממש את אזהרתה במכתב מיום 18.2.08. והעיקר, בכל אותה התקופה שלאחר מכתב זה – כעשרה ימים רצופים, לא התייצב מר מזור לעבודה ללא כל הסבר.