לצורך רכישת ארוחות. לבסוף, שבה פרידנזון וטענה כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון.
ד. הכרעה
- לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה ועיינו בכלל החומר הרלוונטי, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של מר מזור ברכיב האש"ל להידחות. להלן טעמינו.
- תחילה יש לדחות את טענת פרידנזון כאילו החזר הוצאות אש"ל הוא זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון.
ככלל, התמורה בגין עבודתו של עובד נחלקת לארבעה ראשים: ראשון, "שכר היסוד" המשולם לעובד כנגד עבודתו הרגילה; השני, "תוספת לשכר" המשולמת לעובד בהתקיים תנאי או מצב, לרבות בגין עבודה או פעילות נוספת; השלישי, החזר הוצאות המשולמת לעובד כנגד הוצאות שהוציא בשל עבודתו, כגון החזר הוצאות נסיעה; הרביעי, זכות נלווית, משולמת לעובד בשל קיומם של יחסי העבודה, למשל חופשה שנתית ושבתון. משפחה מסוימת של "זכויות נלוות" (ויש הרואים בה ראש חמישי של התמורה) מכונה גם "זכויות סוציאליות" כגון ביטוח פנסיוני, קרן השתלמות וכיוצ"ב.
רכיב האש"ל בהסכם הענפי הוא רכיב של החזר הוצאות, ולא "זכות נלווית". לכן, ההלכות הרלוונטיות לפדיון זכות נלווית, כלל אינן רלוונטיות לרכיב זה. בדיוק כפי שיש לדחות את הטענה כי לא ניתן "לפדות" לאחר סיום יחסי העבודה את החזר הוצאות הנסיעה שהמעסיק לא שילם במועד לעובד, כך יש לדחות טענה זו ביחס להחזר הוצאות אש"ל[31].
נזכיר כי ההלכה בדבר אי פדיון זכות נלווית נעוצה בכך שחלק מהזכויות הנלוות הן זכויות הניתנות "בעין", ובפסיקה נשמעה לגביהן עמדה שלפיה יש להבחין בין עצם הזכות לקבל את הזכות הנלווית, בין הזכות לצבור זכות נלווית שלא מומשה, ובין הזכות לפדות את מה שנצבר ולא מומש. על פני הדברים עמדה זו אינה רלוונטית להחזרי הוצאות דוגמת אש"ל.
--- סוף עמוד 47 ---
- כן יש לדחות את טענת פרידנזון כי לצורך הוכחת הזכאות, על הנהג להציג קבלות. בעניין בוסקילה[32] נדון הסעיף המקביל בצו ההרחבה הענפי – ולכן יפים הדברים שם גם להסכם הענפי. שם קבענו כי:
"מלשון צו ההרחבה לא עולה כי על העובד להוכיח הוצאות בפועל. די בכך שיוכח כי העובד 'נאלץ' לאכול לרגל עבודתו מחוץ לעיר שבה נמצא משרד מעסיקו."
במקרה הנוכחי, תנאי עבודתו של מר מזור, ודאי לגבי אותן נסיעות ארוכות לאילת, מלמדים כי נאלץ לאכול מחוץ לעיר שבה מצוי הסניף של פרידנזון שבמסגרתו עבד – העיר אשדוד.
- אף על פי כן, דין תביעת מר מזור ברכיב זה להידחות, מן הטעם שמר מזור לא הוכיח, כפי שנפסק בעניין בוסקילה לאור הוראת סעיף 56א הנ"ל, מהו שיעור ההשתתפות המקובל "מפעם לפעם בשירות המדינה, וכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס-הכנסה המוצאות מפעם לפעם ע"י המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה".
- לבסוף, יש לדחות את טענתו החלופית של מר מזור על יסוד מה שלטענתו הוא הודיית בעל דין. עיון בחקירתה הנגדית של גב' פרחי מעלה כי היא הופנתה לעדותה בעניינו של מר קרייזמן[33]. אלא שעדותה שם אינה חלק מהראיות בהליך של מר מזור. יתר על כן, גם אם נניח כי עדותה היא חלק מהראיות בעניינו של מר מזור לא יהיה בכך כדי להועיל. שכן, מעדותה בבית הדין האזורי לא ניתן להסיק מתי בדיוק החלה ה"תקופה החדשה" ומתי הונהג בפרידנזון השינוי.
- טרם נעילה נציין כי בהסכם 2013 שינו הצדדים את ההסדר לעניין החזר הוצאות האש"ל וקבעו כי בגין כל יום עבודה בפועל יקבל הנהג 50 ₪ ליום, צמוד למדד 1.1.2012, ללא תלות במספר שעות העבודה בפועל.
4.4 פדיון חופשה שנתית
- בית הדין האזורי בחן את רישומי החופשה בתלושי השכר של מר מזור ואת דוחות הנוכחות והחופשה שהציגה פרידנזון, וקבע כי מר מזור ניצל ימי חופשה ביתר. על רקע קביעה זו דחה בית הדין האזורי את תביעת מר מזור לפדיון חופשה וקיבל את תביעת פרידנזון לחייב את מר מזור לשלם לה סכום של 2,200 ₪ בגין חופשה שנתית שנוצלה ביתר.
--- סוף עמוד 48 ---
- שתיים הן הטענות שמעלה מר מזור בערעור ברכיב זה: הטענה האחת היא שפרידנזון רשמה כי ניצל 129 ימי חופשה אף שבפועל בכל תקופת עבודתו לא ניצל יותר מ-29 ימי חופשה לצורך נסיעה לרוסיה; הטענה השנייה היא שאין ערך ליומני החופשה שהציגה פרידנזון שכן הוצאתו לחופשה שנתית היתה "כפויה" בהתראה של יום אחד בלבד או אפילו בהתראה שנמסרה לו בערב שלפני החופשה.
- פרידנזון טוענת בתשובה כי אין להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, אשר בחר לאמץ את גרסתה לעניין ניצול ימי החופשה. לעניין זה הפנתה פרידנזון לחקירתו הנגדית של מר מזור, שבמהלכה הודה כי מעבר ל-29 ימי החופשה שניצל לצורך הנסיעה לרוסיה יצא לחופשה רצופה נוספת בת שבעה ימים. עוד טענה פרידנזון כי מר מזור כלל לא הוכיח כי הוצאתו לחופשה היתה כפויה.
- לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה ועיינו בכלל החומר הרלוונטי, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של מר מזור ברכיב החופשה להידחות. להלן טעמינו.
- תחילה נידרש לטענת הכפייה – צודקת פרידנזון כי טענה זו לא הוכחה. עיון בתצהירו של מר מזור מעלה כי טענתו היחידה בקשר לחופשה השנתית נגעה לרישום יתר של 100 ימי חופשה. לא עלתה שם כל טענה בדבר הוצאה לחופשה כפויה – טענה שעלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית. יתרה מזאת, עיון בכתב התביעה מעלה שגם שם אין בנמצא כל טענה שכזו. ולא רק זאת – כל שנתבע שם הוא פדיון 21 ימי חופשה שנתית. ואכן, בסיכומי מר מזור בבית הדין האזורי ציין בא כוחו כי "בעדותו הרחיב התובע ....". לא זו אף זו, אף לא אחד מעדי פרידנזון נחקר ביחס לטענה שכזו. בנסיבות אלה אין מקום לקבל את טענת "הכפייה".
- אשר לטענתו השנייה של מר מזור – אין כל מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי אשר בחן את רישומי פרידנזון לגבי ניצול ימי החופשה והחליט לקבלם. מדובר בקביעה עובדתית, שלא מצאנו כל הצדקה להתערב בה. לא כל שכן, מקום שבו הטענה של מר מזור לרישום יתר של 100 ימי חופשה כלל לא עלתה בכתב התביעה שהגיש אלא נולדה לראשונה רק בתצהירו.
4.5 התביעה שכנגד – פיצוי בגין פעילות מר מזור בחברת מזור
- כאמור, מבין רכיבי התביעה שכנגד שהגישה פרידנזון נגד מר מזור, ערעורה (נוסף לתביעת חלף ההודעה המוקדמת שאליה התייחסנו קודם) מתייחס לרכיב אחד
--- סוף עמוד 49 ---