החוק, ובכל מקרה – מקום שבו חלים על עובד שני מקורות נורמטיביים, יש להעדיף את הנורמה המיטיבה עמו.
- לאור האמור, בדין קבע בית הדין האזורי כי לצורך חישוב גמול הש"נ יש להביא בחשבון במסגרת השכר הרגיל את פרמית ההובלה.
ההיבט המעשי
- בצד דחיית טענתה המשפטית של תחנת השרון, הרי שתמונת המצב שונה בהיבט המעשי. שכן, בחינת אופן חישוב גמול הש"נ (סעיף 18 לפסק הדין האזורי) שבו חויבה תחנת השרון מלמדת כי רכיב פרמית ההובלה הובא בחשבון "פעמיים".
- בעניינו של מר מזור התייחסנו לכך ש"תוספת המחזור" שם שולמה לו גם בעד ההובלה בשעות הנוספות, מה שנהוג לכנות ה-"100%", לכן לכל היותר צריך היה לפסוק למר מזור בעד השעות הנוספות את התוספת ל"גמול" (25%, 50%, לפי העניין). הוא הדין בעניינו של מר ברוקר.
ואולם, בחינת החישוב שערך בית הדין האזורי מעלה כי בית הדין סכם את שכר היסוד (שכונה בתלושי השכר "שכר עבודה") עם פרמית ההובלה, חילק את הסכום ב-186 כדי לחלץ "ערך שעה רגילה" ואז כפל את ערך השעה הרגילה בשיעור של 125% ו-150%, לפי העניין. באופן כזה, 100% רכיב פרמית ההובלה הובאו פעמיים בחשבון השכר עבור העבודה בשעה הנוספת.
הדרך הנכונה לחישוב היתה באמצעות הפרדה של רכיבי השכר. חישוב גמול הש"נ בעד "שכר העבודה" באופן שבו פעל בית הדין האזורי, וחישוב נפרד של גמול הש"נ בעד פרמית ההובלה.
ג. הפחתת הפסקות משעות העבודה
- כאמור, בית הדין האזורי קבע כי מר ברוקר הצליח להוכיח את שעות עבודתו באמצעות הדוחות היומיים שמילא באופן שוטף והציג לפני בית הדין האזורי. עוד נקבע כי לא עלה בידי תחנת השרון לסתור את האמור בדוחות אלה לגבי שעות ההתחלה ושעות הסיום של העבודה.
- טוענת תחנת השרון כי היה על בית הדין האזורי להפחית משעות העבודה "הפסקות" שנטל לעצמו מר ברוקר. תחנת השרון מתייחסת לשלושה סוגים של "הפסקות": האחד, הפסקות להתרעננות, אוכל ושתיה. לטענתה, "אין זה מתקבל על הדעת כי במהלך יום עבודה של כ-9-12 שעות, בודאי כאשר מדובר
--- סוף עמוד 55 ---
בנהג משאית, יצא כב' ביה"ד קמא מתוך הנחה כי המשיב עבד ברצף ללא כל הפסקה שכזו"; השני, הפסקות בעבודה שנעשו לצורכי "סידורים אישיים" של מר ברוקר, כפי שעלה מתוך עדותו שלו; השלישי, הפסקות שלפי מועדן לא נעשו בעת פריקה או טעינה.
- לעניין ההפסקות הנטענות קבע בית הדין האזורי כך:
"לא שוכנענו כי הנתבעת הצליחה להראות כי התובע שהה בהפסקות ארוכות אותן יש להפחית מחישוביו בנוגע לכמות השעות הנוספות אותן עבד. יוטעם כי הנטל בענין זה הוא על הנתבעת, כמי שחדלה לנהל פנקס שעות עבודה לגבי התובע. כאמור לעיל, אין בידי הנתבעת דו"חות איכון המתיחסים לרכבים בהם נהג התובע מהם ניתן היה ללמוד האם סטה התובע או לא מהמסלולים שהוקצו לו. נציג הנתבעת, מר וייס, ציין בעדותו מפורשות כי הנתבעת היתה מודעת למקרים בהם נהגים חרגו ממסלולם ועסקו בענייניהם הפרטיים במהלך העבודה, אולם באשר לתובע לא היו בעיות כאלה (...). מעדותו של התובע עלה כי לא נעשה על ידו שימוש בשעות העבודה לצורך סידורים אישיים ללא אישור, וכאשר התקבל אישור כזה, מדובר היה בסידורים אישיים שנמשכו מספר דקות בודד (...). הנתבעת לא הוכיחה בפנינו אחרת. טענת הנתבעת, לפיה הטכוגרפים שצרף התובע מעידים על הפסקות ממושכות וניצול זמן העבודה לצרכיו האישיים, דינה להידחות. מקובלת עלינו גרסת התובע, כי במהלך יום העבודה נדרש ממנו לעשות הפסקות בנהיגתו, ולהשגיח על פעולות העמסת ופריקת הסחורה ששינע וכי הוא אינו אדון לעצמו בזמנים אלה (...). הסברו של התובע מניח את הדעת, עולה בקנה אחד עם ההגיון והסבירות בשים לב לטיב עבודתו כמוביל חומרים אותם יש לפרוק ולהטעין, ויש בו הסבר להפסקות המופיעות בטכוגרפים. ההסבר אף מקבל חיזוק מהאמור בסעיפים 29 ו-31 לצו 2001, המטיל חובה על הנהגים להיות נוכחים בזמן הפריקה וההטענה. עוד עולה כי הטכוגרפים אינם מהווים תמיד מקור מדוייק למדידת שעות העבודה, שכן התברר כי התובע היה נוהג לעתים על מספר רכבים ביום עבודה נתון (...). לגישתנו, אף שעות בהן שהה התובע מחוץ לביתו, והמתין לקבלת הסחורה - כך למשל השעתיים ששהה באילת עד לפתיחת המחצבה (....) - הינן פועל יוצא של צרכי העבודה, ולכן מהוות שעות בהן עמד לרשות הנתבעת ואין לראותן כהפסקה. יוטעם כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח את מספר הפעמים בהם שהה התובע באילת."
- לאחר שבחנו את טענות הצדדים ובחנו את חומר הראיות, הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה יש לדחות את ערעורה של תחנת השרון ביחס להפחתת ה"הפסקות". קביעת בית הדין האזורי שלפיה לא עלה בידי תחנת השרון להוכיח כי מר ברוקר שהה ב"הפסקות" היא קביעה עובדתית המבוססת על התרשמות בית הדין האזורי מהראיות ומהעדויות שעמדו לפניו. בכגון אלה, ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ולא מצאנו כי מקרה זו יוצא מן הכלל.
--- סוף עמוד 56 ---
- לאמור נוסיף את ההערה הבאה – ככלל, הנטל להוכיח את "ההפסקות" שלפי חוק שעות עבודה אינן באות בחשבון "שעות העבודה", מוטל על המעסיק. לפיכך, כך נקבע בפסיקה, על המעסיק להוכיח את מועדי ההפסקות ולמצער מתכונת של הפסקות. יודגש כי בבחינת השאלה האם הורם הנטל מצדו של המעסיק יש ליתן את הדעת לקשיים הנובעים מעבודתו של העובד מחוץ לחצרי המעסיק, גם אם קשיים אלה אינם מובילים לכך שהחוק האמור אינו חל על העובד. כך למשל, לא מן הנמנע כי נטל זה יורם, או למצער יועבר לכתפי העובד הנטל לסתור את גרסת המעסיק, מקום שבו המעסיק העמיד את העובד על זכותו להפסקה בזמן עבודתו בדרכים. ככל שהמעסיק עשה כן – בין בדרך של פירוט בהודעה על תנאי העבודה, בין בפרסום נהלים ובין בדרך אחרת – ניתן להניח שהעובד ניצל את זכותו להפסקה ויהא מקום להפחית אותו זמן משעות נוספות שביצע.
כאמור, במקרה הקונקרטי שוכנע בית הדין האזורי כי מר ברוקר לא נטל את ההפסקות הנטענות – ולא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו.