"נקודת המוצא לדיון היא, כי לא הונח בפניי מסמך המתעד באופן ברור את הסכמת האורגנים המוסמכים של החברה למתווה. הסכמה כאמור לא מתועדת באופן מפורש במתווה עצמו. לא נמסר מסמך חתום על ידי הצדדים למתווה, העשוי לשפוך אור על עניין זה. הגם שמתגובת המנהל המיוחד עולות אינדיקציות אפשריות לכך שעו"ד לנגה ייצג את החברה במו"מ על המתווה, הרי שעל רקע הודעותיו, לא ניתן, על פי התשתית שבפניי, לקבוע ממצא ברור דיו לעניין זה, קל וחומר לעניין הסכמתו בשם החברה למתווה. גם הסכמתו הנטענת של הרב משה סורוצקין למתווה לא הוכחה, הגם שמהודעת עו"ד לנגה עולה כי נכח בדיון. מן הבחינה הנורמטיבית, לא הוכח כי למר סורוצקין לבדו הייתה הסמכות לאשר את המתווה בשם החברה, ומה גם שמדובר בשינוי מבני בעל משמעות. במצב דברים זה, על פי התשתית הקיימת בפניי, לא אוכל לקבוע כי החברה אישרה את המתווה, שכן אישור כאמור לא הוכח במידה מספקת. הואיל ואישור כאמור היה תנאי מתלה להסכמת בעלי המניות למתווה בדיון שבפניי, יוצא כי הסכמה זו לא השתכללה" (בפסקה 19).
בלא לגרוע מהאמור הובהר בהחלטה בבקשה למתן הוראות, שאין בה "כדי למנוע מן המנהל המיוחד לשוב ולפנות לבית המשפט בעניין זה, ככל שיהיה בידו להציג תשתית ראייתית נוספת, העשויה להצדיק דיון נוסף בעניין" (בפסקה 20).
- ואמנם, ביום 7.7.2016 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט בקשה לעיון מחדש בהחלטה בבקשה למתן הוראות (להלן: הבקשה לעיון חוזר). הבקשה נסמכה בין היתר על מסמכים חדשים, שלא הוצגו לבית המשפט במסגרת הדיון בבקשה למתן הוראות, ובהם תכתובת שהוחלפה בין המנהל המיוחד לבאי כוחה של החברה במסגרת המשא ומתן בנוגע למתווה. בהחלטתו מיום 27.11.2016 קבע בית המשפט (השופט ד' מינץ) כי "על פניו, יש במסמכים שצורפו לבקשה כדי לשכנע כי החברה נתנה את הסכמתה למתווה באמצעות מייצגיה בהליכים המשפטיים שהתקיימו בבית המשפט ומחוצה לו. דבר זה בא לידי ביטוי כאמור, הן בדיונים שהתקיימו לפני בית המשפט והן בהתכתבות שהתנהלה בין עורכי הדין – המנהל המיוחד מצד אחד ועוה"ד זוסמן ורייסקין מטעם העמותה והחברה מצד שני". עוד נקבע, כי במסגרת הדיונים שהתנהלו בנוגע למתווה בבית המשפט, החברה הציגה "מצג חד משמעי" שלפיו היא מסכימה למתווה – ועתה היא כבולה למצג זה, ומושתקת מלטעון להיעדר הסכמה מצידה. יתרה מזאת, "התנערותה היום מהסכמתה למתווה גדושה בלא מעט חוסר תום לב ומהתלת במנהל המיוחד ובמאמציו להבריא הן את העמותה והן את החברה. בכך אפוא די כדי לכפות על החברה להעביר את מניותיה לעמותה כפי שהוסכם." בסיום ההחלטה צוין עוד: "במקרה זה הואיל ואין חולקין ששני התאגידים קשורים אחד בטבורו של השני, חובותיהם משותפים וכי פירוק אחד מהם יוביל בהכרח לפירוק השני, ובהתחשב במצג שהחברה הציגה במשך שנים, אך מתבקש לכפות על החברה לפעול לפי המתווה" (להלן: ההחלטה בבקשה לעיון חוזר).