--- סוף עמוד 55 ---
קשה לי לקבל, שעורך דין היה מסתמך על מכתב משנת 1994 בעת ביצוע עסקה במקרקעין בשנת 1999, בוודאי עורך דין שתחום עיסוקו, הוא בין השאר תחום המקרקעין; ובוודאי עורך דין אשר עוסק בעסקאות מקרקעין באזור יהודה ושומרון שמכיר מהטיפול בעסקאות קודמות, את הבעייתיות של ההכרה בזכויות כלשהן במקרקעין באזור זה ובגבעת אהוד בפרט.
הרבה יותר סביר בעיני, שעו"ד איתי גפן לא פנה למינהל האזרחי ולממונה על הרכוש הממשלתי, לבדוק את הזכויות במקרקעין, משום שמצבם העובדתי והמשפטי של מקרקעי גבעת אהוד, היה נהיר וברור לו היטב. קרי, שמדובר במקרקעין שהם "רכוש ממשלתי"/"מקרקעי מדינה", אשר בעברם לא היו רכוש פרטי.
הוא ידע היטב, שכל שקיבלו חברת ברטורא ולבעלי מניותיה הוא "הסכם הרשאה לתכנון" מקרקעין אלו, שאינו מקנה להם כל זכות במקרקעין (בוודאי כאשר פג תוקפו טרם חתימת חוזה המכר); וכי אין גם כל חובה ו/או התחייבות של הממונה על הרכוש הממשלתי, להקצות מקרקעין אלו לחברת ברטורא בע"מ ו/או למי מבעלי מניותיה, ובכלל.
מצב עובדתי ומשפטי זה, היה ידוע גם למשה ברודשנדל, מעסקאותיו הקודמות באיזור יהודה ושומרון, לרבות בגבעת אהוד.
בעדותו סיפר משה ברודשנדל על עסקאותיו הקודמות בגבעת אהוד שלב א' ועל פגישותיו במנהל האזרחי עם עו"ד שטיינמץ והגב' חנה ג'אנו:
"ש: כאשר הצעת את העסקה למר גומינר מה היה ידוע לך על גבעת אהוד ב'? על ה-600 דונם שאנחנו מדברים עליהם, מה ידעת?
ת: תראה, אני קניתי הקרקע לפני עשרים ו, לא, שתיים, או עשרים ואחד שנה הקרקע שלב א', ואמרו לי 'לפני שאתה מתחיל לבנות', כשבנינו 550 קוטג'ים, אמרו לי 'תשמע, תוך 11 חודש, 5 חודש, 6 חודש יהיה מאושר', עברו עשרים שנה, משהו כזה.
ש: כלומר בזמן שחתמתם על ההסכם,
ת: חשבתי שזה, בשביל זה רצתי לקליפורניה לאבי לרנר לקנות אתו עוד 50 דונם.
ש: בזמן שנחתם ההסכם עם התובעת במרץ 1999 היה ברור לך שכמו שאישרו את שלב א' יאשרו גם את שלב ב'?
ת: לא, אמרו לי שהולכים לאשר, לא רק אמרו לי מישהו עורך דין, אני הייתי עם מר שטייניץ' וחנה ג'אנו במינהל אזרחי על הרכוש הנטוש,