--- סוף עמוד 41 ---
לטענת התובעים, התנהלות זו מהווה הפרה בוטה של חובתם הישירה של הנתבעים לא רק כבעלים בפועל, אלא גם ובעיקר כמנהלים כלליים שלה, תפקיד ומעמד שאיננו תלוי ברישום, ועל כן, יש לחייבם באופן אישי בחובות החברה כלפי התובעים.
- מנגד לטענת הנתבעים ובנוסף לטענותיהם לעיל בעניין הרמת מסך, על מנת לחייבם באופן אישי, יש להוכיח תחילה את חבותה של החברה בתשלום זכויותיהם; בנוסף עליהם להוכיח כי מי שרשום כבעלים או מנהל בחברה, איננו כזה, וזאת לא נעשה.
לטענתם, הרישום ברשם החברות הוא רישום סטטוטורי, ועל כן מוטל על התובעים נטל הוכחה להוכיח שאינו אמין.
- סעיף 46 לחוק החברות, קובע מי יחשב אורגן של החברה, כדלקמן:
"האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין."
ודוק, הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, היא היפוכה של דוקטרינת "הרמת מסך" ההתאגדות. "הרמת מסך" ההתאגדות, משמעה התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ואילו הטלת אחריות אישית, משמעה הטלת אחריות על נושאי משרה בחברה מבלי לפגוע באישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
השאלה האם ניתן לחייב אורגן בחברה מכח אחריותו האישית, נדונה לאחרונה בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פסה"ד מיום 22.01.2015).
בפסק דין זה סקר בית המשפט העליון (מפי השופט דנציגר בדעת רוב) באופן מקיף את סוגיית החיוב האישי של אורגן בחברה והתפתחות ההלכה בסוגיה זו, ובכלל זה אבחן בין החיוב האישי של אורגן בחברה מכח דיני הנזיקין, לבין חיובו מכח דיני החוזים.
אשר להטלת אחריות אישית מכח דיני החוזים, נפסק:
"לצד זה התפתח בפסיקת בית משפט זה מסלול נוסף, אותו ניתן לכנות "המסלול החוזי" – ואולי יהיה זה מדויק יותר לכנותו "מסלול תום הלב" – שבמסגרתו נקבע כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב בטרם כריתת החוזה בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים אינה חלה רק על החברה אלא חלה גם על האורגן המנהל את המשא ומתן בשם החברה, וכי הפרת חובה זו עשויה להביא בנסיבות מסוימות להטלת אחריות אישית על האורגן לפצות את הצד הנפגע [ראו למשל: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)]".עם זאת, הודגש "כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" [השופט א'מצא בע"א10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003) (להלן: עניין מכנס)].