ברור איפה, שהדגש בקביעת מעמדו של "סוכן מסחרי" ככזה איננו מושם על מידת הקשר שבין הספק ללקוחות, ומתוך הכרה שלקשר שכזה עשויות להיות אפשרויות רבות. הנתבעת טוענת שביחסי התובעת והנתבעת לא קישרה התובעת בין הנתבעת ללקוחות ולא החזיקה "יפוי כוח" מטעם הנתבעת, שלכן איננה "סוכן מסחרי", אך טענה זו איננה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הרחבה של "סוכן מסחרי" והשאיפה לכלול בה מגוון רחב של צורות התקשרות.
54.4. הנתבעת מפנה להסדרת היחסים בהסכם, במסגרתה רוכשת התובעת את מוצרי הנתבעת לצורך מכירתם לצדדים שלישיים, וטוענת שבכך ניכר כי ההסכם במהותו איננו הסכם של "סוכן מסחרי".
התובעת מצידה, מבקשת לשים את הדגש על זהותו של זה שנוטל על עצמו את ההוצאות והסיכונים הכרוכים בהפצה. לשיטתה, כיוון שאלו מוטלים על הנתבעת הרי שאין מדובר בהסכם הפצה.
בבחינת הניסיונות הרבים בפסיקה לאבחן בין "סוכן" לבין "מפיץ", נראה שהדגש באבחנה בין השניים מוסב על מידת עצמאותו של אותו אדם, "סוכן" או "מפיץ", ביחסיו מול הספק. כך למשל נקבע כי 'מפיץ' הוא:
"סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון
--- סוף עמוד 26 ---
הפינאנסי של עסק ההפצה" (ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול בע"מ פ"ד מד (3) 661, 679)
אם כך, כאשר אדם רוכש את המוצרים מספק ולאחר מכן הוא חפשי למכור אותם כרצונו, ללקוחות שיבחר, בתנאים שיבחר וכשעליו הסיכונים הכרוכים בכך – הרי שהוא איננו "סוכן מסחרי" כהגדרתו בחוק, ואין נפקות לשאלה אם הוא יוגדר "מפיץ" או בכינוי אחר. ומאידך, כאשר אדם ממשיך להיות קשור ומחויב לספק גם לאחר שקבל את המוצרים מושא העסקה ביניהם, כגון כאשר הוא עדיין מוגבל בקביעת תנאי המכירה ללקוחות וקשור לספק בהליכי ההפצה והשיווק – הרי שהוא "סוכן מסחרי". וכל מקרה – לגופו.
54.5. וכך יחסי התובעת – נתבעת. אכן, כפי שטוענת ומדגימה הנתבעת, התובעת רכשה את מוצרי הנתבעת, שילמה את תמורתם ומכרה אותם ללקוחותיה שכלל לא היו בקשר עם הנתבעת. עם זאת, ובדיוק כפי שקובע ההסכם, הנתבעת לבדה שלטה במחיר בו נמכרו המוצרים ללקוחות התובעת (סעיף 5.1 בהסכם); התשלום לתובעת היה "עמלת הפצה" הנגזרת מהתשלומים שישלמו הלקוחות; והוצאות השיווק השונות חלו על הנתבעת (סעיף 5.3 בהסכם).