ובהמשך, בסעיף 14.2, נקבע כך:
"צד א' תחזיק במחסניה מלאי של 14 ימים. צד א' תספק לגורי כל כמות מוצרים, שיזמין גורי".
כלומר, בין שני סעיפים אלו יש סתירה. באחד (סעיף 14.1) נקבע שהנתבעת "תעשה כל מאמץ" לספק לתובעת את המוצרים שיוזמנו; ובשני (סעיף 14.2) נקבע שהנתבעת מחויבת לספק לתובעת "כל כמות מוצרים שתזמין".
--- סוף עמוד 31 ---
60.2. נוכח סתירה זו, איתור אומד דעת הצדדים והמפתח להכרעה במחלוקת טמון בבחינת התנהגות הצדדים בזמן אמת וביישום מבחני השכל הישר. כך נמצא:
ראשית, אף שהתובעת טוענת לנזק גדול בטענה זו, מתברר שאין היא מזכירה ולו פנייה אחת, תלונה אחת, שהעבירה בעניין זה לנתבעת בזמן אמת. התובעת מפנה להודעת דוא"ל של מנהל הנתבעת דאז, מר מאיר פרץ, מיום 31.7.12 (נספח 52 לתצהיר גורי). בהודעה זו מציין מר פרץ מספר בעיות שיש לנתבעת (למשל בעניין מחירי המוצרים) וכן מציין קושי בהשגת חומרי הגלם. התובעת איננה טוענת כלל שהשיבה למכתב זה. התובעת איננה טוענת שהודיעה למר פרץ או למאן דהו אחר בנתבעת כי מצב זה גורם לה נזק או משית על הנתבעת חבות בפיצוי. התובעת אף מפנה לשורה ארוכה של הודעות דוא"ל שהועברו לנתבעת במחצית השנייה של 2012 (נספח 56 לתצהירי התובעת) וטוענת שאלו מבטאות חוסר באספקת הסחורה (למשל סעיף 11 בתצהיר ריקרדו רחמן) ואף באלו לא נמצאת ולו טענה אחת להפרת התחייבויות הנתבעת או לנזק שהדבר מסב לתובעת. התנהגות התובעת בזמן אמת, איננה מתיישבת עם פרשנותה את ההסכם בהקשרה של טענה זו.
שנית, קשה לראות את ההיגיון בטענת התובעת. הרי הנתבעת מרוויחה מכל מוצר שהיא מוכרת. לנתבעת אינטרס שאיננו נופל מזה של התובעת למכור את מוצריה בהיקפים גדולים ככל שניתן. אין כל סיבה שהנתבעת תעכב במזיד אספקה לתובעת ואין כל טענה שעשתה כן. ועם זאת, ברור שלנתבעת יכולת ייצור מוגבלת וברור שאפשר ולא תוכל לעמוד בהיקפי הזמנות אם אלו יעלו על יכולת הייצור שלה. קשה לראות את ההיגיון בטענה שלפיה התחייבה הנתבעת לספק כל כמות שתדרוש התובעת ובלא כל קשר ליכולת הייצור של הנתבעת.
60.3. משכך, הן נוכח התנהגות הצדדים בזמן אמת והן במבחן ההיגיון, לא ניתן לקבל את טענת התובעת ולא ניתן לקבוע שאי אספקת כל הזמנה של התובעת היוותה הפרה של ההסכם או מקימה לתובעת זכות לפיצוי. ודוק, במהלך עדותו טען גורי כי אי אספקת המוצרים בתקופה זו נעשתה במזיד ועל רקע שאיפת הנתבעת לסיים את ההסכם וכך גם נטען בסיכומי התובעת (סעיף 124 בסיכומי התובעת), אך לטענה זו לא הובאה כל ראיה. היא נותרה אמירה כוללנית ותו לא. עובדה היא שבזמן אמת, בחילופי ההתכתבויות שהציגה התובעת, אין כל רמז לטענה שכזו ואף קשה לראות מה היגיון יש במצב בו תמנע הנתבעת מעצמה הכנסות.