סעיפי ההסכם מלמדים על הסדר יסודי, שלפיו הנתבעת לבדה שולטת הן במחירי המוצרים והן במשאבים שיושקעו בקידום מכירת המוצרים. אופן השיווק ותנאי המכירה נתונים לשיקול דעת התובעת, אך המחיר והתמורה שתתקבל נותרים בשליטת הנתבעת. כך גם סעיפי ההסכם בכללותם אינן תומכים בפרשנות התובעת.
ושלישית, קשה לראות את ההיגיון המסחרי אשר בפרשנות התובעת. התובעת עצמה טוענת שמדובר בחיוב אותו כופות הרשתות על הספקים ואף טוענת שאותו חיוב הינו מקור לוויכוחים וחילוקי דעות מול הרשתות (עדות גורי בסעיף 38 בתצהירו וכן בעמ' 119; ש' 3 בפרוט' מיום 7.9.15). אם, כשיטת התובעת, דווקא הנתבעת חייבת בתשלומים אלו, אפילו לא ידעה עליהם כלל וודאי שלא הסכימה להם, הרי שאין כל סיבה לוויכוח או מחלוקת או אי הסכמה מול הרשתות. לתובעת, ככל שהחבות איננה עליה, אין כל סיבה לבוא חשבון עם הרשתות.
ודוק, עיון בקובץ החשבוניות אשר מציגה התובעת תחת הכותרת "חיובי הלקוחות בגין פתיחת חנויות" (נספח 26 לתצהירי התובעת) מלמד כי ביום 31.1.11 חויבה התובעת על ידי רשת בשם "ג.ר. מעיין בע"מ – הר חומה" בתשלום שפירוטו "5% הנחת פתיחה" (המסמך הראשון בקובץ המסמכים בנספח 26). לעומת זאת, ביום 31.3.11 חויבה התובעת על ידי "כל בו חצי חינם בע"מ" בתשלום שפירוטו "10% הנחת החדרה לפתיחת חנות אם המושבות" (המסמך השלישי בקובץ המסמכים בנספח 26). ומייד לאחריו חשבונית של "ניו פארם דרגסטורס בע"מ" מיום 21.1.11 ובה חיוב שפירוטו "הנחת פתיחה סניף חדש" ובלי שום ניסיון להסביר כיצד נגזר הסכום. במהלך עדותו טען גורי, לראשונה ושוב – בלא אסמכתא או פירוט- כי החיובים מבוססים על הסכמים בעל פה מול לקוחות התובעת (עמ' 116; ש' 19 בפרוט' מיום 7.9.15) ומשמע, שאין שום אפשרות לבחון את אותם הסכמים ולהיווכח בתוכנם. כלומר, אין עקביות בהיקף החיוב, אין הסבר לגודל החיוב, אין הסבר לבסיס ממנו נגזר החיוב, והכל ביחסים לא כתובים שבין התובעת לאותו לקוח שלה בלבד.
התובעת טוענת בסיכומיה כי ניהלה משא ומתן מול לקוחותיה בכל הנוגע להיקף החיובים ואף השיגה עבור לקוחותיה תנאים טובים (סעיף 227 בסיכומי התובעת) אך למעט טענה כללית לא הביאה התובעת ראיות לביסוס הטענה. נראה שלא בכדי איפה אין התובעת מביאה דוגמא ולו למקרה בודד, אחד ויחיד, בו בקשה למחות על חיוב של מי מהרשתות או בקשה להקטין חבות של מי מהרשתות. והרי קשה להבין מדוע שתעשה כן אם לא עליה החבות בתשלום. גורי העיד כי תחשיבי התובעת, בחלוקת החיובים בין הספקים עימם היא עובדת, איננה מביאה לחיוב שהוא "בדיוק על השקל" אך מדובר בחלוקה שהיא "נכונה, הוגנת, צודקת" (עמ' 130 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15). קשה לדעת אם חלוקה זו אכן הוגנת כלפי ספקי התובעת אך ברור גם ברור שהיא מיטיבה לחלוטין עם התובעת; זו שמקבלת שיפוי מלא על כל הוצאות שהוציאה לפי סיכומים שאיש מספקיה לא ראה ולא אישר. מצב זה הגיוני אם בקשה התובעת, וקבלה, את הסכמת הנתבעת (הספק) מראש. מצב זה איננו הגיוני אם מבקשת התובעת להשית את החבות על הנתבעת רק בדיעבד.