- המסקנה מכל האמור לעיל היא כי יהא אשר יהא טיב היחסים שבין חיים לוי וקרסו החל מינואר 2010, הרי שעמדה לקרסו הזכות שלא להמשיך בהתקשרות עם חיים לוי. מסקנה זו מתבססת הן על העובדה שהסכם הסוכנות הקודם הגיע לקיצו והצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין המתווה להמשך היחסים שביניהם; הן לנוכח העובדה שבמהלך המשא-ומתן לחתימת הסכם חדש התגלה כי קיימים פערים בלתי ניתנים לגישור בין ציפיות הצדדים; והן לנוכח דרישות חיים לוי לפיצוי בסכומים גבוהים ביותר בגין העבר ואיומיה אודות הגשת תביעת ענק, ובמועד שעלול לפגוע בהנפקתה של קרסו לבורסה.
- מעבר לנדרש אעיר כי על פי שיטת חיים לוי אמור היה ההסכם שבין השתיים להמשיך במתווה ההיסטורי כל זמן שהשתיים לא הגיעו להסכמה אחרת, כאשר לשיטתה לא ניתן היה להגיע לכל הסכמה אחרת שלא בהסכמה מלאה של חיים לוי. מכאן שעל פי שיטת חיים לוי הקים החוזה המקורי, שבכוונת מכוון לא נכללה בו תניה בעניין חידושו, מערכת הסכמית לה כבולה קרסו לנצח, ואותה ניתן לשנות רק בהסכמה מלאה של חיים לוי. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד לא עם הנסיבות האופפות את כריתת ההסכם, לא עם הוראותיו, לא עם מטרתו ולא עם הגיונו העסקי.
- אף שלא שוכנעתי כי אכן ניתן לקבוע שקרסו התנהלה בחוסר תום-לב בניהול המשא ומתן, נראה שאף לו היתה נעשית קביעה מעין זו לא היה בה כדי לשנות מתוצאת הדברים. למעשה, לא הוכח שנגרם נזק לחיים לוי בשל ניהול משא-ומתן בחוסר תום לב, אם אכן נוהל המשא-ומתן בחוסר תום לב. בפועל המשיכו הצדדים לנהוג על פי ההסכם "ההיסטורי" בכל התקופה שעד לניתוק הסופי של היחסים בחודש מרץ 2012. מאחר וגם לשיטת חיים לוי היה ההסכם ההיסטורי עדיף לאין שיעור על פני כל הסכם אחר שהוצע לה לאחר מכן, הרי שהתוצאה היחידה מבחינתה של חיים לוי מכך שקרסו ניהלה משא-ומתן בחוסר תום לב במשך חודשים ארוכים היא שההסכם ההיסטורי המשיך לעמוד בתוקפו לתקופה נוספת. לו היתה קרסו מבטלת את ההתקשרות כבר בתחילת שנת 2010, הרי שתקופת ההודעה המוקדמת הסבירה היתה מביאה לסיום ההתקשרות החוזית במועד המוקדם באופן משמעותי מהמועד בו הסתיים הקשר החוזי בפועל. מכאן שהנזק היחיד שניתן לזקוף לחובת ניהול משא-ומתן בחוסר תום לב, ככל שהיה כזה, הוא ההוצאות הזניחות למדי (יחסית לסכומים הנתבעים בתביעה זו) שהוציאה חיים לוי בשל כילוי זמן לריק בפגישות עם נציגי קרסו.
- מאחר ובמהלך המשא-ומתן לא שרר הסכם תקף בין הצדדים, הרי שאכן יש מקום להיקש מכח הוראת סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה. על פי הוראה זו, כאשר צדדים המשיכו לקיים חוזה שכירות "לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני" (סעיף 19(א) לחוק). במקרה מעין זה יסתיים ההסכם "תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה" (סעיף 19(ב)(2) לחוק). הגיונה של קביעה זו יפה גם למקרה דנא, וכך גם הגיונו של הכלל לפיו חוזה לתקופה לא קצובה יכול להתבטל בהודעה הנמסרת פרק זמן סביר מראש.