על פי עדותו של אילן טל הבהירו נציגי קרסו לאחים לוי שההתנהלות אינה מקובלת על קרסו כלל ועיקר ו"דני לוי ישר הודה והתנצל. הוא ניסה להסביר את עצמו אבל לא הצליח, ובסופו של דבר ביקש סליחה והבטיח כי הדבר לא יחזור על עצמו" (סעיף 16 לתצהירו של אילן טל). רונן לוי "התנהג כנדהם" ואמר שקיננו בלבו חשדות על קיומם של אי-סדרים בסוכנות (סעיף 17 לתצהירו של אילן טל). וייץ מסר בתצהירו כי בתגובה לממצאים שהציג "הובעה התנצלות על ההתנהלות מצד דני לוי, כאשר רונן לוי מצדו התנהג כשומע על כך בפעם הראשונה" (סעיף 40 לתצהיר וייץ).
דני לוי הכחיש את טענה כאילו התנצל באותה פגישה, והתנגד גם להגדרתה בפי עדי קרסו כ"שימוע". לטענתו התקיימה באותו מפגש שיחה בעניין קו האשראי בלבד, בגדרה הודיע וייץ על הקטנת קו האשראי. עניינם של אותם לקוחות מהם נגבו לכאורה כספים שלא הועברו לידי קרסו לא הוזכר כלל בשיחה (סעיפים 175-171 לתצהיר דני לוי בתביעה שכנגד). רק בתום הפגישה עם וייץ מסר לו אילן טל במסדרון שיש לקוח "נודניק" שמתלונן על הפרש של כמה מאות ₪ וביקש שדני ידאג "לסגור את הפינה הזו" (סעיף 175 לתצהיר). דני לוי ציין שלא הוצגו לפניהם דו"חות חוקר או כל ממצא אחר בעניין גביה מלקוחות (סעיף 177 לתצהיר), ומכל מקום – לאחר אותה פגישה לא חזרה קרסו לטעון טענה כלשהי בעניינים אלה (סעיף 183 לתצהיר). רונן לוי הצהיר כי השיחה שהתקיימה באותו מועד סבבה את קו האשראי ואת נהלי מסירת ההמחאות, ולא הוא ולא דני לא התנצלו בפני איש בנוגע לדבר (סעיפים 13-12 לתצהיר רונן לוי בתביעה שכנגד). רק לאחר מכן העלה אילן, מחוץ לחדר בו התקיימה הישיבה, טענה בעניין הפרשים כספיים בנוגע לשני לקוחות, וביקש כי דני ורונן יסגרו את העניינים עם הלקוחות (עמ' 920-919 לפרוטוקול). רונן טען כי לא וייץ הוא שכעס בישיבה אלא דני, וזאת מאחר וחש מושפל מהמעמד (עמ' 933 לפרוטוקול).
- הצדדים האריכו בטענותיהם בנוגע לשאלה אם אכן היתה הסכמה לכך שחיים לוי תזכה להותיר בידה את ההפרש המלא שבין המחיר המינימלי שדרשה קרסו עבור הרכבים לבין מחיר המכירה בפועל. לו היה צורך להידרש לשאלה זו, נראה שהכף היתה נוטה לכיוון קבלת טענות קרסו. מסקנה זו מושתתת הן על העובדה שבאותה עת נשלחו נהלים שונים בעניין עמלות מיוחדות לחיים לוי (נספח ב' לתצהירו של שטרנברג), ומהם עולה כי העמלות המוגדלות שהסוכנות עשויה לזכות להן הוגדרו היטב. נהלים אלה לא כללו קביעה לפיה רשאית חיים לוי לגבות את ההפרש המלא בין מחיר "רצפה" כלשהו לבין המחיר שנגבה בפועל. לכך יש להוסיף את העובדה שלא עלה בידי חיים לוי להצביע על עיגון כלשהו לקביעה לפיה היא זכאית למלוא ההפרש בין מחיר "רצפה" כלשהו למחיר המכירה, ולא עלה בידיה להציג מסמך התומך בטענה זו או אף תכתובת או תרשומת בנוגע למקרה פרטני בו נקבע מנגנון מעין זה. מאחר וחיים לוי הודתה במפורש כי נטלה את כל ההפרש (ראו גם סעיף 111(ד) בעמ' 46 לכתב התביעה המתוקן), העולה בשיעור ניכר על העמלה הקבועה שבין הצדדים, הרי שהודאה זו מהווה מעין הודאה והדחה ועליה הנטל להוכיח כי עשתה כן ברשות. לכך ניתן להוסיף את העובדה שלא הוצגו חשבוניות שהוציאה חיים לוי לקרסו על עמלות בגובה מלוא ההפרש שבין מחיר הרצפה לבין המחיר ששילם הלקוח בפועל, אף שמדובר בהכנסה של חיים לוי שהוטלה עליה חובה לדווח עליה ולהוציא חשבונית בגינה (לטענת חיים לוי הוצאה חשבונית עם שם הלקוח עבור רשות המסים ובה דווח על ההפרש). אם לא די בכל אלה, יש להעניק משקל בהקשר זה להימנעות המופגנת של חיים לוי להביא לעדות מטעמה את חיים לוי, בנו של דני, שמחקירת דני ורונן עולה שהוא מי שניהל בפועל את כל מערך מכירות הרכבים בשנים הרלוונטיות ואף היה מעורב יותר מדני ורונן בשיחות "האסטרטגיות" (עדותו של רונן לוי, בעמ' 911-910 לפרוטוקול). הטענה לפיה לא מדובר בעד רלוונטי, או זו שהועלתה ולפיה פעל חיים לוי ככפוף לשטרנברג, אינן טענות משכנעות שעה שמדובר במי שנחזה להיות כאחד העדים המרכזיים בהקשר זה. שעה שחיים לוי טוענת לקיומו של הסכם עמלות שלא הועלה על הכתב, המעניק לה עמלות מוגדלות בשיעור העולה לעיתים פי כמה על זה שהיתה זכאית לו במהלך הרגיל של הדברים, הרי שהיה עליה להביא ראיות של ממש בעניין זה, ולא היה באפשרותה להימנע מהבאת אחד העדים המרכזיים הנוגעים לעניין.
- על אף כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין לשעות לתביעה שכנגד גם בהקשר זה. כאמור, אין מחלוקת שהתקיימה פגישה בתחילת חודש מאי 2010 בין וייץ וטל מחד לדני ורונן מאידך. אין מחלוקת שבעקבות פגישה זו לא יצא סיכום פגישה בכתב, ולא חל שינוי כלשהו בדרך התנהלות הצדדים למעט בכל הנוגע לקו האשראי שצומצם ולנוהל הפקדת ההמחאות שנעשה מוקפד יותר. שני הצדדים גם יחד הבהירו כי המשיכו לפעול בצוותא, כאשר גם לטענת קרסו הכוונה באותה עת היתה להמשיך בהתקשרות עם חיים לוי. במצב דברים זה ניתן להסיק כי קרסו מחלה על כל התנהגות לא ראויה של חיים לוי בנוגע לגבייה יתרה של עמלות.
- תמיכה נוספת למסקנה לפיה דין התביעה שכנגד להידחות ניתן למצוא בעובדה שלא עלה בידי קרסו להצביע על מקרים נוספים בהם נטלה חיים לוי לכיסה עמלה מוגדלת שלא על פי המוסכם בין הצדדים. קרסו טענה שלא היה באפשרותה לאתר מקרים נוספים מאחר וחיים לוי ניהלה את הרישום אודות הסכום ששילם הלקוח בפועל רק בכתב יד על החשבוניות המודפסות. לפיכך לא ניתן לבחון את המקרים לגופם ללא עיון בהעתקים הקשיחים של החשבוניות שבמשרדי חיים לוי, עליהם נמצא הרישום הנ"ל. העדים מטעם חיים לוי הבהירו שכל ניהול החשבונות נעשה במחשב, באמצעות תוכנה שסיפקה קרסו ועל שרת של קרסו, ולחיים לוי אין העתקים קשיחים של אותן חשבוניות. אין מחלוקת שמערכת ניהול החשבונות של המכירות נעשתה אכן באמצעות תוכנה זו ועל שרת של קרסו. מאחר ועדי חיים לוי מכחישים קיומו של עותק קשיח של החשבוניות, וטענה זו לא הופרכה, לא נראה שניתן לתת צו למתן חשבונות שמשמעותו עיון במסמכים שאינם קיימים.
- אשר לטענת קרסו לפיה יש להעניק לה צו למתן חשבונות מאחר וקיים כיום קושי בהפקת המסמכים מהשרת המצוי בידיה, לאחר שהטכנולוגיה השתנתה ולאחר חלוף הזמן, הרי שגם על פי העדים מטעם קרסו ניתן היה לעשות כן בנקל בסמוך לסיום ההתקשרות שבין השתיים (עדותו של הירש בעמ' 842 ו-844 לפרוטוקול). לא למותר לציין שקרסו ויתרה על עדותו של העד חלילי מטעמה בהקשר זה, אף שהירש הצביע עליו כמי שהעמיד את המסמכים ואת המידע לרשות חיים לוי (עמ' 845 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף את העובדה כי במהלך החקירות הנגדיות עלה שעוד קודם להיפרדות ניתנה הוראה לאנשי המיחשוב של קרסו על ידי באי-כח קרסו להפיק נתונים מסויימים מהמערכת ששימשה את חיים לוי. הוראה זו ניתנה מייד לאחר התחלת ההליכים המשפטיים והדבר נעשה בנוגע ללקוחות ספציפיים, ונראה שהוא נעשה שלא כדין (עמ' 840-839 לפרוטוקול). מכאן שבזמן אמת, ולכל הפחות מייד לאחר ההיפרדות, יכולה היתה קרסו להפיק ממערכת המיחשוב שבידיה את כל המידע הנחוץ ולערוך חוות-דעת מתאימה. למצער יכולה היתה להתחקות אחר אותם לקוחות שבמסגרת העסקאות עימם נעשו העברות החשודות בעיניה. מאחר ועל פי העדים מטעם קרסו ביצעה קרסו בדיקה מקיפה בניסיון למצוא אי-סדרים נוספים, ולכל הפחות החל מחודש מאי 2010 היתה מודעת היטב לטענתה לחשש לקיום מקרים נוספים, הרי שיש להניח שאם היו כאלה הם היו מובאים לפני בית המשפט.
- המכלול כולו מצביע איפוא על כך שמדובר במספר אירועים נקודתיים שלא שבו על עצמם, וכי במסגרת היחסים ששררו בין הצדדים בתקופה הרלוונטית מחלה קרסו לחיים לוי על כל טענה בהקשר זה. לפיכך אין בידיה להעלות טענות אלה כיום. כאמור, אין לקבל את הטענה לפיה היתה מניעה אובייקטיבית מצד קרסו לערוך חוות-דעת בנוגע להיקף המדוייק של הכספים שנלקחו (או להיקף השימוש הלא ראוי בקו האשראי), שעה שכל נתוני המיחשוב הרלוונטיים היו בהישג ידה. מטעמים אלה אין לקבל את טענות קרסו.
- הסבריו של המומחה מטעם חיים לוי בנוגע לדרך בה מנוהל חשבון מעבר מכוניות ולצורך בניהולו מקובלים עלי. המסקנה הנגזרת מהם היא שמדובר במסמכים שגם אם אינם ערוכים בצורה האופטימאלית מבחינת רשויות המיסוי, לא נערכו לצורך הונאה של קרסו אלא במטרה שלא לחשוף את שיעור העמלה בפני הלקוחות. במצב דברים זה לא עלה בידי קרסו להוכיח את הטענות הנוגעות לחשבון מעבר המכוניות ולמשמעותו הפיננסית לטענתה.
- לפיכך הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות את התביעה שכנגד.