בעניין זה טענה התובעת כי הנתבעת חבה כלפיה חובות אמון וזהירות הנובעים מיחסי האמון האישיים שהיו בין הצדדים. חובת הזהירות והאמון של סוכן כלפי שולחו נקבעו בפסיקה ואלו חייבו את הנתבעת, אשר הפרה אותם. זאת בנוסף להפרת ההסכם ולהפרת חובת הזהירות אשר באה לידי ביטוי בקבלת המחאות בסכומים גבוהים מבלי שנבדק שיש להן כיסוי. לטענת התובעת, חומרה יתירה יש לעובדה שהנתבעת קיבלה מלקוח אחד בתוך יממה אחת המחאות בסך כולל העולה על 200,000 ₪. זאת מבלי להוכיח שלקוח זה ביצע עסקאות קודמות בסוכנות הדואר של הנתבעת, ומבלי שהוכח שהנתבעת הכירה אותו קודם לכן.
- באשר לראיותיה של הנתבעת טענה התובעת, כי הן בגדר טענות בעל-פה נגד מסמכים בכתב. לטענתה, לא רק שהיה על הנתבעת להוכיח שהייתה נהוגה נורמה השונה מזו אשר נקבעה בנהליה של התובעת, אלא שהיה עליה לסתור את תקפות הנוהל במסמך בכתב. הוכחת נורמה העומדת בסתירה לנוהל כתוב, טעונה הוכחה בעוד שנטל ההוכחה הנדרש בנסיבות אלו, הוא משמעותי ומחייב ראיות מוצקות. לטענת התובעת, לא רק שהנתבעת לא עמדה בנטל זה, אלא שראיותיה לעניין נוהג השונה מהנהלים, נסתרו. זאת בין השאר בכך שהנתבעת לא הוכיח שהיא עצמה חרגה מהנוהל בנסיבות קודמות, זולת עסקה אחת, וכן לא הובאה עדות ישירה של סוכן אחר, על כך שכנוהג חרג מן הנוהל. כך גם לא הוכח שהתובעת הסכימה לכך. לא זו בלבד, אלא שידוע שהתופעה של המחאות שאינן מכובדות היא בגדר "מכת מדינה" ולפיכך היה על הנתבעת לנקוט משנה זהירות בהסכמתה לקבל המחאות בסכומים כה גבוהים.
עיקרי טענות הנתבעת
- תחילה העלתה הנתבעת שלוש טענות מקדמיות, אשר את שלושתן ראינו לנכון לדחות כבר עתה. הראשונה, עניינה בזהות התובעת (רשות הדואר) ובהחלפתה לכאורה, בתובעת אחרת (חברת הדואר). לעניין זה כבר נדרשנו ומן הטעמים שהובאו לעיל, דינה של הטענה להידחות. השנייה, כי התביעה לכאורה מבוססת על התחייבויות הנתבעת מכוח ההסכם, אשר אינו עוד בתוקף. ההסכם נחתם ביום 28.6.2000 למשך שנה, ונקבע כי ניתן יהיה להאריך את תוקפו בשנה נוספת. לפיכך טענה הנתבעת, כי אפילו הייתה הסכמה להארכת תוקף ההסכם במסגרת התחייבות הנתבעת בתצהיר שעליו חתמה ביום 4.5.2003, בעקבות הבירור הקודם שנערך עימה, הרי שהתקופה בת השנה הסתיימה בטרם התקבלו ההמחאות הנדונות. גם טענה זו יש לדחות, מכיוון שאין מניעה שצדדים להסכם יוסיפו להאריך את תקופת תוקפו בהתנהגותם. אין מחלוקת שהנתבעת המשיכה להפעיל את סוכנות הדואר עד יום 11.7.2004 ולפיכך אינה יכולה לטעון נגד הסכם שמכוחו המשיכה להפעילה. לפיכך אף טענה זו נדחית. השלישית, היא כי לכאורה, סכום הנזק אינו מגובש ואינו ידוע. טענה זו נסמכת על כך שהתובעת התחייבה להפחית את הסכום הנתבע אם יעלה בידיה לגבות את כספי ההמחאות ממושכיהן. אף טענה זו דינה להידחות. שכן אין מחלוקת שסכום הנזק ידוע וכי מדובר בסכום מדויק. העובדה שהנתבעת הודיעה כי מתוך סכום הנזק יקוזז כל סכום שיעלה בידיה לגבות, אינה משנה מכך. בדומה, אין רלוונטיות להיעדר ראיות על כך שלא עלה בידי התובעת לגבות דבר, ובכל מקרה, טענה זו של התובעת לא נסתרה. מדובר בעניין הניתן לבירור בנקל, בשל כך שהליכי הגבייה מתנהלים בלשכת הוצאה לפועל שהסכומים הנגבים באמצעותה ניתנים לבירור.
--- סוף עמוד 15 ---
- הנתבעת טענה כי עילת התביעה מבוססת על הנוהל האוסר קבלת המחאות בסכומים גבוהים. כך בעוד הנוהל לא נקבע בהסכם עצמו ולא הוכח שהתובעת קיבלה אותו. בעניין אי קבלת הנוהל, הפנתה הנתבעת לדבריה בתצהירה ובעדותה, לדברי טנדלר שעבדה בסוכנות הדואר, ולדבריו של הסוכן כהן שכאמור היה יו"ר סוכני הדואר בתקופה הרלוונטית, שהעיד כי אינו מכיר את הנוהל. עוד הפנתה הנתבעת לכך שהוכח שאל סוכני הדואר נשלחו מאות נהלים וחוזרים בשנה (לפי עדות שושני מטעם התובעת, כ-300 עד 400 נהלים בשנה, ולפי עדות אמזלג מאות נהלים בשנה), ולכן דברי הנתבעת שלא קיבלה את הנוהל, הם סבירים והגיוניים. גם הטענה שהנתבעת לכאורה, למדה על הדברים בקורס ההכשרה שבו השתתפה, הוכחשו בעדותה ובכל מקרה לטענתה, אין במה שנלמד בקורס כדי לסתור את הנוהג הקיים.
לפי טענת הנתבעת, חרף הנוהל הנדון, עלה בידיה להוכיח שהנוהג שעל-פיו פעלו סוכני הדואר היה שונה מהנוהל וכי על-פי הנורמה שהייתה מקובלת, קיבלו סוכני הדואר המחאות גם בסכומים של אלפי שקלים ואף עשרות אלפי שקלים בתור אמצעי לתשלום עבור מוצרי דואר וכרטיסי חיוג שנמכרו בעסקה אחת. בעניין זה הפנתה הנתבעת לאמור בתצהירה וכן לדברי העדים כהן ולוי, שניהם סוכני דואר וכאמור, כהן היה יו"ר ארגון סוכני הדואר ולוי היה סגן יו"ר הארגון. על נורמה זו שעל-פי הנטען הייתה כאמור, הנורמה המקובלת, גם העידה עובדות סוכנות הדואר, טנדלר ודויטש. הדבר אף נתמך בדברי הגב' מרטינה שוורץ, שהגישה דוגמה של המחאות בסכומים של עשרות אלפי שקלים שבאמצעותם שילמה עבור רכישת מוצרי דואר בעסקה אחת.
- הנתבעת טענה עוד, כי אף עלה בידיה להוכיח שהתובעת הייתה מודעת לנוהג האמור ואף הסכימה לו. בעניין זה הפנתה הנתבעת לראיות הבאות: האחת, תוכנת המחשב אפשרה עסקאות של מכירת כרטיסי חיוג עד סכום של 100,000 ₪ בעוד התשלום הוא בהמחאות. לטענת הנתבעת, אילו לא הסכימה לכך התובעת, הייתה חוסמת אפשרות זו, כפי שהוכח שנעשה לעניין תשלומים אחרים. עובדה זו לטענתה, אף נתמכה בעדויותיהן של עובדות הסוכנות טנדלר ודויטש וכן בעדויות של כהן ולוי ואף בדברי מרדכי, שהעיד מטעם התובעת. השנייה, הוכח שלתובעת היה פיקוח יומיומי בזמן אמת, על כל עסקה בכל סוכנות דואר, מאחר שכל עסקה נרשמה במחשב. למרות זאת, לא העירה התובעת על ביצוע עסקאות וקבלת תשלומים תמורתן בהמחאות כפי שהיה במקרה הנדון. זאת הגם שהייתה לה אפשרות לעשות כן ב"הודעות מתפרצות" שנשלחו אל המחשבים. לעניין זה הפנתה הנתבעת לעדויות של כהן, לוי, טנדלר ודויטש. השלישית, התובעת פיקחה על עבודת הנתבעת וסוכני הדואר האחרים באמצעות מערכת בקרה ממוחשבת ובכך שקיבלה דו"חות ומאזנים מידי יום, אשר כללו את כל המכירות ואת פירוט כל התשלומים ששולמו באמצעות המחאות. חרף פיקוח זה שעליו הופקד אמזלג, הם מעולם לא העירו לנתבעת על קבלת המחאות בסכומים גבוהים ולכן הבינה שמדובר בנורמה מקובלת שהתובעת מסכימה לה. בעניין זה הפנתה הנתבעת לעדות של עובדת הסוכנות טנדלר, כי במקרים של פעולות אסורות, העירו לה על כך והיא נדרשה לחדול מהן, אך מעולם לא העירו לה על קבלת המחאות בסכומים של עשרות אלפי שקלים. כן הפנתה בעניין זה לעדות הנתבעת ולעדויות של כהן ולוי. הרביעית, במחשב של סוכנויות הדואר ישנו דו"ח 601, המתמלא מידי יום שבו פירוט כל מוצרי הדואר שנמכרו בכל יום, לרבות מספר המוצרים שנמכר
--- סוף עמוד 16 ---