--- סוף עמוד 25 ---
טען שהשיחה התקיימה בשעות אחר הצהריים. מנגד הוכיחה הנתבעת כי בהיותה אם לשבעה ילדים, עבדה בכל יום רק עד השעה 13:00. בנסיבות אלו, שבהן טענה זו של הנתבעת לא נסתרה והתובעת אף לא הוכיחה שהנתבעת הייתה באותו יום בסוכנות הדואר בשעות אחר הצהריים, ממילא שלא רק שהתובעת לא הוכיחה את קיום השיחה, אלא שהדבר נסתר. לבסוף, טענת התובעת הנסמכת על דברי אמזלג, שלכאורה שוחח עם הנתבעת ביום 27.6.2004 בשעות אחר הצהריים על אודות ההמחאות שלא כובדו, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם השכל הישר. אין מחלוקת על כך שההמחאות בסכומים הגבוהים התקבלו החל מיום 27.6.2004. אילו הנתבעת הוזהרה באותו יום כי ההמחאות הקודמות לא כובדו וכי המשמעות היא שיהיה עליה לשאת בסכומי ההמחאות אם לא יעלה בידיה לגבותן, כי אז לא הייתה הנתבעת ממשיכה לקבל את שאר ההמחאות. לא רק שהדעת נותנת שהנתבעת לא הייתה ממשיכה לקבל את שאר ההמחאות, אלא שהדעת נותנת שאין כל סיכוי או אפשרות שהייתה ממשיכה לקבל את שאר ההמחאות.
המסקנה אשר עולה מכל האמור היא, כי לתובעת הייתה תרומה נכבדת בכך שהנתבעת המשיכה לקבל את ההמחאות. הנתבעת חזרה וטענה, כי הכירה את מושכי ההמחאות וכך גם עולה ממכתבה מיום 21.11.2004, שבו אמרה שהיא ממשיכה לנסות לאתר אותם כדי לגבות את סכומי ההמחאות. כך גם לא נסתרה העובדה שמשפחתם הייתה בעלת שלוש חנויות סמוכות לסוכנות הדואר, שבהן נמכרו מוצרי חשמל וכי המחאות שנתנו הם בעבר כובדו. בהיעדר כל התראה על אי כיבוד המחאה מבין ההמחאות שנתנו אותם מושכי המחאות, לכאורה לא הייתה כל מניעה שהנתבעת תמשיך לקבל מהן המחאות. התובעת הייתה חייבת להודיע לנתבעת באופן מיידי על כל המחאה שלא חזרה, אך בשל התמהמהות לא מוסברת מצד אנשיה, לא עשתה כן. כפי שכבר נאמר, חובת קיום ההסכם בתום לב, חובת האמון והנאמנות וכל החובות הנובעות מההסכם חלות באופן הדדי על שני הצדדים. לפיכך חלה חובה מובהקת על התובעת למנוע את הנזקים ולא להכשיל את הנתבעת בכך שתמשיך לקבל המחאות, בעוד שהנתבעת לא יכולה הייתה לדעת כי ההמחאות הראשונות לא כובדו.
אין מחלוקת על כך, שאילו היו כל ההמחאות מכובדות, לא הייתה התובעת באה בטרוניה כלשהי כלפי הנתבעת. לכל היותר הייתה מסבה את תשומת לבה לכך שאין לקבל המחאות בסכומים כה גבוהים. אולם בהיעדר נזק, לא היה כל מקום לדורש מהנתבעת לכסות את הנזקים שנגרמו ולשאת בהם. המסקנה היא אפוא, שכל עוד לא דווח לנתבעת אחרת, הרי שהיא לא יכולה הייתה לדעת על נזק שהיא לכאורה גורמת לו, ושעליה לחדול ממנו.