עובדה זו אף נתמכת בגרסת הנתבעת עצמה, שאמנם קיבלה בעבר המחאות בסכומים גבוהים, אך לא בסכומים כה גבוהים, כפי שהיה בחמש ההמחאות האחרונות הנדונות.
עם זאת, נכונה טענת התובעת כי ככלל, במקום שבו מדובר בהפרת ההסכם, בהפרת הנהלים ובהתנהגות העולה לכדי רשלנות, לא ניתן לטעון שהיעדר פיקוח מצד התובעת הכשיר הפרות אלו ורשלנות זו. המימרה כי "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (קידושין נו, ב), אינה מכשירה את מעשיי ה"עכבר". אכן "בעל הפרצה" ייטיב לעשות אם יחסום פרצות שיאפשרו הפרות הסכמים ומעשי רשלנות, אך אי סכירת ה"חור" אינו מתיר הפרות הסכמים ומעשיי רשלנות.
עם זאת, באשר לאי הזהרת הנתבעת על כך שההמחאות הראשונות לא כובדו, יש לראות משום רשלנות תורמת של התובעת. ממכלול הראיות שעל עיקריהן נעמוד עתה עולה כי התובעת ידעה על אי כיבודן של ההמחאות, כי ראתה בנתבעת אחראית להמחאות, אך למרות זאת לא טרחה להזהיר את הנתבעת אלא רק בעת שהיה זה מאוחר מדיי. טענות התובעת כי אמזלג לכאורה התקשר אל הנתבעת עוד ביום 27.6.2004, לא רק שנסתרו, אלא אינן מתיישבות עם השכל הישר ועם הגיונם של הדברים. נראה כי למצער, אמזלג לא דייק בדבריו ואף לא מן הנמנע שיצר גרסה זו כדי לחפות על מחדליו. לא זו בלבד, אלא שלא הובא כל הסבר על שום מה ההתראה הראשונה הייתה רק לאחר שההמחאה השנייה לא כובדה בעוד שההמחאה השנייה התקבלה ארבעה ימים לאחר הראשונה ולא מן הנמנע שבעת שההמחאה השנייה התקבלה, התובעת כבר ידעה שההמחאה הראשונה לא כובדה. כל אלו עולים מן הראיות הבאות:
ראשית, התובעת לא הניחה כל ראייה שהיה בכוחה ללמד מתי ידעה על כך שההמחאה הראשונה לא כובדה. ההמחאה הראשונה הייתה מיום 17.6.2004 ואילו ההמחאה השנייה הייתה מיום 21.6.2004. אין מחלוקת על כך שמרדכי העביר אל אמזלג את שתי ההמחאות רק ביום 27.6.2004 (נ/1), בעוד שגם לשיטת התובעת, הידיעה על המחאה שלא כובדה אמורה הייתה להגיעה לידיעתה לכל היותר תוך שבעה ימים. בנסיבות אלו, אילו הייתה התובעת פועלת ביעילות כמצופה, והייתה מדווחת לנתבעת באופן מיידי על אי כיבודה של ההמחאה הראשונה, חזקה על הנתבעת שלא הייתה מקבלת מאותה משפחה המחאות נוספות. בהיעדר ראיות על המועד שבו הוחזרה ההמחאה הראשונה אל התובעת, חזקה היא שהוחזרה על-פי תקנות המסלקה כעבור שלושה ימי עסקים.
שנית, כאמור, אין לקבל את טענתו של אמזלג כי כבר ביום 27.6.2004 התקשר אל הנתבעת, ומכאן שהתקשר אל הנתבעת לראשונה, כטענתה, רק ביום 4.7.2004, לאחר שהנתבעת כבר קיבלה את ההמחאה השמינית. גרסתו של אמזלג בעניין זה נסתרה בעוד שגרסתה של הנתבעת, לא נסתרה, אלא דווקא נמצאה לה אחיזה גם בראיות וגם בשכל הישר ובהגיונם של דברים. כך עולה מכל אלו: האחד, אמזלג לא הניח כל ראיה ישירה או עקיפה לקיומה של שיחת טלפון בינו לבין הנתבעת ביום 27.6.2004. ברשותו אף לא הייתה תרשומת המעידה על כך. חזקה עליו, כי אילו הייתה שיחה שכזו, היה טורח לתעד עניין כה מהותי. גם לא הובא כל הסבר כיצד זכר את מועד השיחה. השני, חרף בקשת הנתבעת להמציא פירוט של שיחות טלפון כדי לבחון אם אמנם התקיימה שיחה בין אמזלג לבין הנתבעת, נמנעה התובעת מהצגת פירוט זה. בנסיבות אלו, הדבר פועל לחובתה. השלישי, אמזלג