ו) כשם שנציגי המבקשת ביקשו לבחון את המסמך, גם המשיב היה זכאי לבחון אותו, ולקבל את עצתה של באת-כוחו. הוא אמר שהוא מחכה לאישורה, ואכן, הייעוץ שקיבל הוביל למסקנה שהמתווה הוא בעייתי מבחינתו, שכן הוא נדרש לספק שירותים שאינם בתחום עיסוקו, והוא מטיל עליו סיכונים בלתי סבירים. באת-כוח המשיב הסבירה לו את תוכנו, ועל רקע זה הודיע שלא יתקשר בהסכם עם המבקשת או עם חברה מטעמה.
ז) לבסוף, המשיב טוען כי המבקשת היא זו שחסרת תום לב. מבחינתה יכול היה המשיב לעמול ללא הסכם. גם בחלוף החודשים הראשונים לקשר ביניהם המבקשת לא טרחה להציע למשיב מסגרת התקשרות חוזית. בניגוד לטענת המבקשת, המו"מ בין הצדדים לא החל בחודש פברואר 2016 אלא רק בחודש יולי של אותה שנה. המבקשת ידעה כי ככל שיחלוף הזמן יהיה המשיב מעורב יותר במימוש הפרויקט, וניתן יהיה לנצל את מצוקתו הכלכלית. לכן דחתה את המו"מ לשלבים מאוחרים יותר של הקשר ביניהם. גם לאחר הפגישה ביום 31.8.16 ידעה המבקשת כי עו"ד ליטבק, באת כוחו של המשיב, מצויה בחופשה בחו"ל, ובכל זאת היא הפעילה עליו מכבש לחצים לחתום, וזאת תוך הפרה ברורה של כללי האתיקה. על רקע זה נועץ המשיב בעו"ד להב, שהסבה את תשומת ליבו לכל הקשיים הקיימים בהסכם.
- עיקר טענותיו המשפטיות של המשיב הוא שיש לראות את מערכת היחסים בין הצדדים ככזו שבין מתווך לזה המבקש לקבל את שירותיו. מכאן שלא התקיימו דרישות הצורה שהחוק מחייב עמידה בהן לצורך הזמנת שירותי תיווך, ומכל מקום מעמד החתימה על ההסכם בענייננו לא היה בגדר עניין פורמלי אלא סוגיה מהותית. ללא חתימה כאמור אין לומר כי התגבשה גמירות הדעת לחתום על ההסכם. יצוין שהמבקשת מצידה טוענת כי המשיב לא היה מתווך רשום בעת הרלוונטית, ומכאן שטענותיו בנושא אינן רלוונטיות.
- עד כאן עיקר טענות הצדדים והרקע להן. ומכאן להכרעה בהמרצת הפתיחה.
יצירת החוזה: בחינת הצהרות הרצון של הצדדים
- לאחר שוך סערת הטענות, תובענה זו מתמצה, למעשה, בשאלה אחת ויחידה והיא, האם הובילה התנהלות הצדדים לכריתתו של חוזה המחייב אותם?
כיצד נכרת חוזה מחייב היא סוגיית יסוד בדיני החוזים. אין זה מקרה שכותרתו של הסעיף הראשון של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים או החוק) מציגה את השאלה הגדולה "כריתת חוזה כיצד". השאלה היא גדולה והתשובה היא קצרה: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה" (סעיף 1 לחוק). ואני אוסיף, קצרה ולא בהכרח ממצה. מכל מקום, על פי סעיף זה על צד אחד להצהיר הצהרת רצון של הצעה, ועל הצד האחר הצעת רצון של קיבול, ואלה צריכות לשקף גמירת דעת ומסוימות (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 172 (2005)(להלן: שלו)). יש לזכור ש"מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה" (שם, בעמ' 173). כפי שמסבירה שלו (שם, שם):