בעניין פורטוגז ציין השופט א' שינבוים כי כוונת החוק היא להכנסות הפנויות של כל אחד מההורים (שם, בעמ' 461; וראו הדיון בפסקה 28. ליישום הוראות סעיף 3א בפסיקה ראו למשל:עמ"ש (מחוזי ת"א) 59072-02-15 ע' מ' נ' ע' ג' (3.7.2016) (להלן: עמ"ש 59072-02-15); עמ"ש 41769-10-13 פלוני נ' מ.כ.פ (27.8.2015); עמ"ש (מחוזי חי') 42513-09-14 א.ש נ' י.ש (4.1.2015); ע"ם (מחוזי ת"א) 1098/07 פלוני נ' אלמוני (31.8.2008)).
- להשלמת התמונה נעיר כי נוכח קביעתו של סעיף 3(ב) שלפיה החיוב במזונות על פי חוק המזונות יחול רק על אדם "שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו [...] לפי הוראות הדין האישי החל עליו", התעוררה מחלוקת בשאלה אם סעיף 3א חל רק על מי שאין לו דין אישי בכלל (דוגמת חסר דת) או שמא יכול לחול גם על מי שיש לו דין אישי במצב שבו הדין האישי אינו מקים חיוב במזונות בנסיבות העניין. בכל הנוגע ליהודים סבר השופט א' שינבוים בעניין פורטוגז כי סעיף 3א אינו חל על הורים יהודים, שכן יש לפרשו כחל רק כמי שפטור מכל חיוב שהוא על פי דינו האישי, להבדיל ממי שחיובו לא משתכלל בנסיבות המקרה הפרטניות. הנשיא מ' שמגר הותיר את השאלה
--- סוף עמוד 46 ---
ב"צריך עיון", אך ציין כי לדעתו סעיף 3א נועד לחול גם על הורים יהודים, הגם שאין הוא מכריע בדבר. זאת שכן, מדברי ההסבר לסעיף שהוזכרו לעיל עולה כי זה מתייחס אף להורים יהודים, שכן "התיקון ביקש לשנות מצב, שנוצר, לדעת מציעי הצעת החוק, עקב תחולתו של הדין האישי – ודין אישי מסוים – ולא בנסיבות, הנובעות מן האמור בסעיף 3(ב) דווקא" (שם, בעמ' 464). השופט ג' בך הותיר אף הוא את השאלה ב"צריך עיון". לעמדה זו של השופט א' שינבוים שותף גם שאוה שציין כי "לאור האמור בסיפא לסעיף 3(א) לחוק, אין נפקות לסעיף 3א החדש כשההורים הם יהודים. ניתן להיזקק לו [...] רק בגבולות הקבועים בסעיף 3(ב) לחוק, היינו כאשר אין להורים הנתבעים דין אישי (כגון חסרי דת), או כאשר הדין האישי שלהם אינו מטיל עליהם חיוב עקרוני לזון את ילדיהם הקטינים" (מנשה שאוה "היחול סעיף 3א לחוק המזונות על הורים יהודים? (ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז)" הפרקליט לה 58, 67 (1983)).
- ובחזרה לענייננו. עמדת המוצא הנורמטיבית שאומצה בסעיף 3א לחוק המזונות תומכת לדידי בבחירה בפרשנות החלופית לתקנת תש"ד, שלפיה בין הגילאים 15-6 חבים שני ההורים במזונות הילדים מדין צדקה (זאת גם אם נניח שלסעיף 3א לחוק המזונות אין תחולה ישירה בעניינם של בני זוג יהודים). כפי שהראינו, הפרשנות המוצעת נטועה היטב בדין העברי. איני רואה טעם טוב להבחין – בהקשר שבו עסקינן – בין הדין החל על ילדים שמזונותיהם מוכרעים על פי הדין האזרחי, לבין ילדים שמזונותיהם מוכרעים על פי הדין האישי. לפיכך, דעתי היא כי שיקולים של אחידות הדין והרמוניה פנים משפטית תומכים בבירור באימוץ פרשנותה החלופית של תקנת תש"ד שתביא לכך שגם על פי הדין העברי יראו בשני ההורים כחייבים במזונות ילדיהם בגילאי 15-6, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תקבע על פי יכולותיהם היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה. זאת ועוד, הדבר ישווה את הדין העברי החל בגילאים 15-6 לזה החל בגילאי 18-15, שגם אז החיוב על פי הדין העברי הוא מדין צדקה והוא מוטל על שני ההורים על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות (ראו הדיון בפסקה 20).