- הגם שאיני מקל ראש בחשש המוצג, לא מצאתי כי יש בו כדי להצדיק את הותרת הפרשנות שנהגה עד כה על כנה. ראשית, לא שוכנעתי שהפרשנות הקיימת מציעה פתרון טוב יותר למצב שבו נדרשת הוצאה חריגה עבור הקטין. העובדה שזו מטילה את החיוב הבלעדי בצרכי הקטין ההכרחיים בגילאי 15-6 (כמו גם 6-0) אינה משמיעה דבר אשר לחיובו הקונקרטי של מי מההורים בצרכים העולים על ההכרחי.
--- סוף עמוד 55 ---
כמוסבר לעיל, כבר כיום החבות בצרכים אלה מוטלת במידה שווה על שני ההורים מדין צדקה, כך שגם עתה הדין הקיים אינו מציע כשלעצמו תשובה ברורה לשאלה מי מההורים הוא הכתובת עבור צרכים אלה. בפועל, מענה חלקי מצוי בפרקטיקה הנוהגת שלפיה בפסקי הדין למזונות, בצד קביעת תשלום דמי המזונות החודשיים, נקבעת גם חלוקת האחריות בין ההורים לנשיאה בצרכים נוספים כגון חוגים, קייטנות, טיפול רפואי או פסיכולוגי חריג וכן הלאה (אפשר שיקבע כי ההורים יתחלקו ביניהם שווה בשווה או ביחס אחר, או כי רק אחד מהם יחוב בצרכים אלה). אין דבר באימוץ פרשנותה החלופית של תקנת תש"ד המונע את המשך הנהגתה של פרקטיקה זו.
- זאת ועוד, גם אם פסק הדין למזונות יקבע את חלוקת הצרכים החורגים מן ההכרחי, תמיד תתחייב מידה בסיסית של שיתוף פעולה הורי, הן כדי להוציא את פסק הדין לפועל (כך למשל, גם היום צריכה האם להתקשר לאב ולבקש ממנו את חלקו בעלות החוג), הן משום שתמיד צפויים צרכים חריגים חדשים שלא נחזו לכתחילה בפסק הדין למזונות. לפיכך, גם כיום תתכן בעיה של חוסר הסכמה בין ההורים בדבר נחיצותה של הוצאה מסוימת או זהות החייב בה, ולא שוכנעתי כי באימוץ פרשנותה החלופית של תקנת תש"ד יש כדי להוריד או להעלות לעניין זה.
- לבסוף, גם אם תאומץ פרשנותה החלופית של תקנת תש"ד ישמר בידי בית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב לקבוע את חלוקת נטל המזונות ואת דרך מימושו במקרה הנתון, באופן שיבטיח את טובת הילד ואת הצדק היחסי בין ההורים גם יחד. לפיכך, במקרים המתאימים שבהם ייראה לו הדבר דרוש, אינני רואה קושי בכך שבית המשפט ימנה את אחד ההורים כהורה האחראי לאותן הוצאות חריגות, ויקבע את מנגנון השיפוי וההתחשבנות בין ההורים, אם מראש, אם בדיעבד (ראו למשל עמ"ש 59072-02-15, פסקה 6; הלפרין קדרי, הורוביץ, זילברברג, בעמ' 1251). עוד אעיר כי לעניין זה, אפשר שבית המשפט ייתן דעתו גם לאופן שבו נשאו ההורים באחריות לעניינים כספיים מעין אלה בתקופת הנישואין קודם לסכסוך ויבחן בין היתר את האפשרות להותיר את האחריות לנשיאה בהוצאות החריגות אצל אותו הורה שהיה אמון על כך בתקופת הנישואין.
- טענה נוספת נגד הקביעה כי טובת הילד מחייבת שהאחריות למזונותיו תוטל באופן שווה על שני הוריו – עד כדי האפשרות שבמקרים מסוימים של משמורת פיזית משותפת כל הורה יישא במזונותיו – מתמקדת בסיכוייה הנמוכים של המשמורת הפיזית להצליח לאורך זמן. נטען כי משמורת פיזית משותפת היא קשה מאוד ליישום
--- סוף עמוד 56 ---