שכן היא מחייבת את ההורים לרמה גבוהה של שיתוף פעולה ותקשורת שוטפת בקשר לחיי הילד; למגורים קרובים יחסית שיאפשרו לימודים במסגרת לימודים אחרת; וליכולת כלכלית גבוהה יחסית שתאפשר לכל אחד מהם לשאת בנטל כלכלי משמעותי. מדובר באילוצים מורכבים עבור בני זוג שזה עתה נפרדו ופעמים רבות עודם נמצאים במצב של סכסוך פעיל, החפצים להתרחק זה מזה ולפתוח "דף חדש":
"כדי שהסדר של משמורת פיזית משותפת, הכולל חלוקת זמנים שווה או דומה מאוד בין בתיהם של שני ההורים, ייטיב עם הילדים, על ההורים לגור קרוב מאוד זה לזה, להיות בעלי אמצעים שמאפשרים החזקה של שני בתים עם ציוד מלא לחיי יומיום של ילדים, ולתקשר באופן שוטף ובונה בקשר לילדים. לגבי משפחות רבות הצורך והרצון של ההורים בחופש תנועה, המצב הכלכלי, רמת הקונפליקט בין ההורים והרצון לבסס חיי משפחה חדשים הופכים את ההסדר הזה לבלתי-אפשרי" (הקר והלפרין-קדרי, בעמ' 148).
על רקע זה, וכפי שמלמד הניסיון שנצבר בעולם, נטען כי במקרים רבים הסדרי משמורת הפיזית משותפת נוחלים כישלון לאורך זמן. מוכן אני להניח לצורך הדיון כי אמנם כך הדבר. לפי הטענה, במצבים אלה צפויה האישה לחזור לשמש כהורה משמורן עיקרי – כפי המצב הנוהג בדרך כלל ערב הגירושין (הקר והלפרין-קדרי, בעמ' 160-158; ראו גם המרכז לקידום מעמד האישה ע"ש רות ועמנואל רקמן "עמדת המרכז לקידום האשה על שם רות ועמנואל רקמן בנוגע להמלצות ועדת שניט בעניין ביטול חזקת הגיל הרך" (2008); דו"ח הביניים של ועדת שניט, בעמ' 17-15;דעת המיעוט לדו"ח הביניים של ועדת שניט). אז תמצא עצמה האישה לפני שוקת שבורה: בעוד שבפועל היא משמשת כהורה משמורן עיקרי על המשמעות הכלכלית הנלווית לכך, דמי המזונות המועברים אליה מדי חודש מגלמים סכום המתאים למקרה של משמורת פיזית משותפת.
- חזרת האם לשמש הורה משמורן עיקרי, מצריכה מטבע הדברים שינוי מתאים בחיוב המזונות. לכאורה, פתוחה לפני האם הדרך לשוב ולפנות לערכאות בעניין זה, אך מהלך זה כרוך במשאבים כלכליים ניכרים שאינם תמיד זמינים, והשקעתם בהמשך ההתדיינות המשפטית עשויה להחריף עוד יותר את מצבם הכלכלי של האם והילד. אף אין להקל ראש במחיר הרגשי שגובה המשך ניהול הסכסוך מהילד ומהוריו ומההשפעה הנודעת לכך על טובת הילד ועל יחסיו עם הוריו. עקב כך, יתכן כי האם לא תמצה אפשרות זו ותיוותר בחסרונה, דבר שמובן כי סופו לפגוע בטובת הילד (הקר והלפרין-
--- סוף עמוד 57 ---