הפרשנות הקיימת לדין העברי
- תחילה נבהיר בקצרה כמה מושגי יסוד הקשורים לדין החל במזונות. ראשית, לצורך קביעת חיוב המזונות מבחין הדין העברי בין שלוש קבוצות גיל: גילאי 6-0 ("קטני קטנים"); גילאי 15-6 ("קטנים"); וגילאי 18-15 ("גדולים"), כאשר לגבי כל אחת מן הקבוצות חלים הסדרים שונים. אנו נמקד מבטנו בקבוצה השנייה הניצבת במוקד הערעורים שלפנינו, אך למען שלמות התמונה נתייחס בקצרה גם אל קבוצות הגיל הנוספות. שנית, הדין העברי מבחין בין מזונות הכרחיים (או "מזונות מעיקר הדין") שכמוסבר לעיל, נועדו לספק את צרכיו הבסיסיים ביותר של הקטין; לבין מזונות העולים על ההכרחי, שהם "מזונות מדין צדקה". קביעת החבות וחלוקתה בין ההורים שונה ביחס לכל אחד מסוגי המזונות. שלישית, הדין העברי מבחין בין עצם קיומה של חובת מזונות לבין האפשרות לאכוף אותה מכוח פסק דין. כלומר, יתכנו מקרים שבהם חרף קיומה של חובה משפטית בדין העברי ליתן מזונות לא ניתן יהיה לאכוף על ההורה בפסק דין את תשלומם.
ועתה אל עיקר ההסדר הקיים במזונות ילדים יהודים.
חובת אב לספק את המזונות ההכרחיים: גילאי 15-0
- כלל היסוד שנקבע בפסיקתנו הוא כי על פי הדין העברי אב יהודי – והוא בלבד – חב בסיפוק המזונות ההכרחיים של ילדיו מלידה ועד הגיעם לגיל 15 (ע"א 393/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח(3) 613, 616 (1984) (להלן: עניין דלי); ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20 (1984) (להלן: עניין גלבר); ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 459-456 (1982) (להלן: ענייןפורטוגז)). בצד זאת, מקורות
--- סוף עמוד 8 ---
החיוב שונים בין גילאי 6-0 לבין גילאי 15-6. כאמור, הגם שדיוננו מתמקד בגילאי 15-6, נתייחס בקצרה גם לגילאי 6-0.
גילאי 6-0 ("קטני קטנים")
- את ההלכה העברית הנוגעת למזונות ילדים קטינים עד גיל 6 סיכם הרמב"ם כך:
"כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים" (הרמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, הלכה יד).
פרשנותם ההלכתית המקובלת של הדברים היא כי אב יהודי חב לבדו ובאופן מוחלט במזונות ההכרחיים הדרושים לילדיו הקטינים עד לגיל 6. מקובל לראות בחובה זו כנובעת מעצם האבהות ולא מקשר הנישואין, ולכן היא עומדת בעינה גם לאחר תום הנישואין (מנשה שאוה הדין האישי בישראל כרך א 273-254 (מהדורה רביעית מורחבת, 2001) (להלן: שאוה); בנציון שרשבסקי דיני משפחה 379-372 (מהדורה רביעית מורחבת, 1993) (להלן: שרשבסקי)). לעומת זאת, האם מצדה פטורה לגמרי ממזונות אלה בלי קשר למצבה הכלכלי (שאוה, בעמ' 288; יעקב בזק "חובת האם להשתתף במזונות ילדיה על פי המשפט העברי" הפרקליט לב 357, 360 (1979) (להלן: בזק)). יוער כי אמנם בעת נישואיה ובתנאים מסוימים חייבת האם להניק – כלומר לזון – את ילדיה, אך חובה זו היא חובת האישה כלפי הבעל הנובעת מקשר הנישואין ולא חובה ישירה כלפי הילדים. לפיכך, עם פקיעת הנישואין, האם אינה חבה בה עוד (שרשבסקי, בעמ' 375-372).