- גישה הלכתית זו אשר לגדר החובה בגילאי 6-0 אומצה במלואה כהלכה מחייבת בפסיקתנו. נפסק כי אב יהודי חב לבדו במזונות ילדיו הקטינים עד גיל 6, בעוד שהאם פטורה כליל ממזונות אלה. עוד נפסק כי בגילאים האמורים חובת האב היא חובה מוחלטת (ע"א 469/84 הדרי נ' שני, פ"ד לט(3) 197, 199 (1985)) שמקורה "מעיקר הדין" או "מדין תורה" (ע"א 4523/90 קאהן נ' קאהן, פ"ד מה(5) 529, 531 (1991) (להלן: עניין קאהן); עניין גלבר, בעמ' 20, עניין פורטוגז, בעמ' 454; להרחבה בשאלת מקור חובת המזונות בגילאים 6-0 ראו שאוה, בעמ' 265-257). משמעות הדבר היא כי האב חייב לשלם את דמי המזונות ההכרחיים של ילדיו בכל מקרה, גם אם מצבו הכלכלי רע; ואף אם לילדים יש מקורות חלופיים לפרנסתם (עניין דלי, בעמ' 616; ע"א 426/65 רינת נ' רינת פ"ד כ
--- סוף עמוד 9 ---
(2) 21, 26 (1966); שאוה, בעמ' 271-269; שרשבסקי, בעמ' 372; ולגישתו החולקת של הרשב"א ראו אצל שאוה בעמ' 268).
גילאי 15-6 ("קטנים")
- קבוצת הגיל השנייה שבה דן הדין העברי – והיא העומדת כאמור במוקד הערעורים שלפנינו – היא קטינים בגילאי 15-6. חובת האב במזונות ילדיו בגילאים אלה נובעת משילובם של שני מקורות הלכתיים – תקנת אושא ותקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד (להלן: תקנת תש"ד). המקור הקדום שדן בחובת האב במזונות ילדיו לאחר גיל 6 היא תקנת אושא המיוחסת על פי רוב לסנהדרין הגדולה שישבה בעיר אושא שבגליל לאחר מרד בר כוכבא (לספקות אשר למקורה ומועדה של תקנת אושא ראו אלימלך וסטרייך "מקורות משפטיים היסטוריים לחיוב הורים במזונות ילדיהם" דיני ישראל יט 161, 174-168 (1997)). הגמרא במסכת כתובות מתארת כי:
"באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים" (כתובות, דף מ"ט, ע"ב).
מכאן למדו כי באושא הותקנה תקנה שחייבה את האבות במזונות ילדיהם מגיל 6 ועד לגיל מצווה – הוא גיל 12 לבנות ו-13 לבנים. ואולם, לעניין כפיית החובה הבחינה הגמרא בין אבות אמידים לבין אבות שאינם אמידים, ונקבע כי אין לכפות את החובה בגילאים האמורים – למשל על ידי ירידה לנכסי האב – על אב שאינו אמיד; וכי כל שניתן לעשות נגד אב שאינו מקיים חיובו הוא להפעיל כלפיו אמצעים של לחץ חברתי ומוסרי. לעומת זאת, אם האב אמיד ייכפה עליו החיוב לפי דיני כפיית "הצדקה" (עניין פורטוגז, בעמ' 455-454; שאוה, בעמ' 274; שרשבסקי, בעמ' 383-382). להלן נרחיב אשר לטיבו של חיוב הצדקה, אך נאמר כבר עתה כי דיני כפיית הצדקה משמיעים כי החיוב ייאכף בהתקיים שני תנאים מצטברים: האב "אמיד" ומצבו הכלכלי טוב; והילדים "נצרכים" ואין להם מקורות חלופיים לפרנסתם. נקל לראות כי תקנת אושא יצרה אמנם מקור משפטי עצמאי לחיוב במזונות בין גיל 6 לבין גיל מצווה ("מתקנת חכמים"), אך הוצמד לה מנגנון כפייה המגביל את היקפה, להבדיל מן החובה המוחלטת החלה בגילאי 6-0 (שרשבסקי, בעמ' 383-382).