הערה: כאמור בפסקה 16 לעיל, אנשי ציבור ואנשי עסקים מוכרים אלה, למעט מר פלד, היו קשורים בפעילות זרוע ההשקעות של הקבוצה, ולא בפעילות הזרוע התעשייתית. ואולם ספק אם ההבחנה בין שתי זרועות קבוצת פלד-גבעוני הייתה חדה, ולראיה רכישת קבוצת פויכטונגר כללה הן חברות ששויכו לזרוע התעשייתית (החברה התובעת והחברות הבנות) והן חברה ששויכה לזרוע ההשקעות (פויכטונגר השקעות), למרות שאין חולק כי דובר בעסקה אחת. מכל מקום, סביר להניח כי מעורבותם של אנשי ציבור ואנשי עסקים מכובדים בקבוצת פלד-גבעוני, בצורה זו או אחרת, תרמה ללגיטימציה הציבורית של הקבוצה בכללותה.
- זאת ועוד, מעדויות שונות עלה כי יחס הקהילה הבנקאית אל הקבוצה במועד בו נחתם הסכם הרכישה היה חיובי. כך למשל, מר גדעון אלטמן, אשר שימש כמנהל האשראים של החטיבה לבנקאות מסחרית בבנק לאומי, העיד כי כאשר בדקו את קבוצת הרוכשים, הרושם שהתקבל היה כי מר פלד הוא שמוביל את הקבוצה, והדבר הניח את דעתם (ראו מוצג נ/8). אף לפי עדותה של גב' דבורה אלחנתי, מנהלת קשרי לקוחות בסקטור תעשיה בבנק הפועלים (להלן: "גב' אלחנתי") בהליך הפלילי, כאשר נידונה האפשרות למכירת השליטה בחברה, היתה חוות דעת לפיה מדובר ברוכשים הגונים (ראו מוצג נ/7). מר פלד עצמו העיד באשר ליחס הבנקים אל פעילות הקבוצה, כי "הכניסה שלנו הייתה מאוד מתוקשרת והבנקים רבו ביניהם מי, מי ילווה לנו כסף. זה נמשך גם אחר כך, כשהתחילה הפעילות התעשייתית... הבנקים רדפו אחרינו כדי לממן חלקים מזה... אני לא הייתי בראשית המ-, בכל המו"מ על משב, זה נודע לי אחר כך, אבל ראיתי אחר כך שבנק הפועלים שהתחיל מאוחר יותר, בהתחלה היו בנקים אחרים, הצטרף לזה בהרבה התלהבות" (פרוטוקול 4.2.2013, עמוד 698 שורות 16 – 24).
- הדח"צ ראט העיד אף הוא בהליך הפלילי כי במועדים הרלוונטיים קבוצת הרוכשים עשתה רושם לפיו מדובר בקבוצה רצינית (ראו מוצגים נ/9 ו-נ/10). לדברי הדח"צ ראט, בשלב הראשון כאשר הגיעו הרוכשים החדשים לחברה, "הרושם שהיה לי, שקיבלתי מאנשים שהציגו לי את הדברים, היה שזה חבר'ה רציניים, הייתה איזושהי [ה]ילה של, הייתה איזה אווירה של משהו טוב שקורה בחברה" (פרוטוקול 4.2.2013, עמוד 672 שורה 31 – עמוד 673 שורה 32). הוא אף אישר את דבריו בחקירתו ברשות לניירות ערך, כי "אני לא חשבתי עליהם אז, כמו שאני חושב עליהם היום. אז זו נראתה קבוצה רצינית, עם פלד ועוד אנשים רציניים, העיתונות עסקה בהם כל יום" (שם, עמוד 673 שורות 21 – 29).
- מר פויכטונגר עצמו העיד על הרושם החיובי שעשו עליו הרוכשים. לדבריו, "כל מי שרק דיבר איתם דיבר עליהם טובות, כולל הבנקים וכולל, דיברו עליהם רק טובות, והיו שמה עוד אנשים היה שם, הוא דיבר על חייל, אז היה שמה, היה שמה דובי וייסגלס, שאנחנו יודעים מי הוא היה, ואנחנו, יאנוש בן גל והיה שמה דן הלפרין שהיה שגריר, ציר בניו יורק. היו הרבה, היה, זה היה גלריה שהשוק רק פירגן לה. כל הזמן פירגנו להם" (פרוטוקול 12.2.2013, עמוד 888 שורות 23 – 30). על כך הוסיף מר וינטר, שהיה שותף לניהול המשא ומתן מצד המוכרים, כי "...ציירו לנו אותם, אני זוכר גם מי שהביא אותם בכלל לעסקה הזאת. יעקובסון בזמנו, משרד האוצר, פיגורה מכובדת, הציג אותם בתור מגיע אלינו בן אדם, היה מנכ"ל חברת חשמל, איך אומרים? מפכ"ל המשטרה, עם קבלן גדול, איך קוראים לו, גבעוני. הציגו אותם כחברה מה זה מצליחה. אל תשכח שלפני שהם באו אלינו, הם קנו גם את משב מיזוג אוויר. זה גם כן, היתה חברה לתפארת" (פרוטוקול 28.1.2013, עמוד 452 שורות 14 – 22).
- אכן, בעלי השליטה בחברת מיאב ובסט-בית, מר גבעוני, מר בדיאן והאחים הבי הם שהיו בפועל בעליהם של החברות שרכשו את השליטה במשב, ולא אנשי העסקים השונים שאוזכרו כמעורבים בפעילות קבוצת פלד-גבעוני. כמו כן, אין חולק כי מר פויכטונגר לא ערך בירור מקיף באשר לניסיונם בפעילות עסקית בחברות ציבוריות של בעלי שליטה אלו, אשר בדיעבד הסתבר כי היה מוגבל ביותר. אף אין חולק כי בדיקותיו של מר פויכטונגר ביחס לזהות הרוכשים לא כללו בירור מעמיק בנוגע למצבם הכלכלי והונם העצמי, לא של הרוכשת עצמה (חברת משב) ובוודאי לא של בעלות השליטה בה (מיאב ובסט-בית) או של בעלי המניות בהן (גבעוני והאחים הבי). זאת ועוד, בתקופה שטרם עריכת העסקה דנן, נרכשו על ידי קבוצת פלד-גבעוני חברות ציבוריות ופרטיות רבות. מר פויכטונגר העיד כי היה מודע לעובדה זו מתוך כתבות העיתונות שפורסמו בנושא, אולם הוא לא ערך בדיקות ביחס לעסקאות עצמן ולאופן מימון הרכישות. נשאלת השאלה, האם במסגרת החובות המוטלות עליו היה על מר פויכטונגר לערוך בירורים אלו טרם חתימתו של הסכם הרכישה.
- כעניין עקרוני, יש לראות בחובות המוטלות על מוכר השליטה ככוללות בתוכן חיוב לערוך בירור מסוים על זהותו של הקונה ומניעיו. הימנעות מבירור כזה עלולה להיתפס כעצימת עיניים, או כאדישות, ביחס לסכנה שרוכש החברה מתכוון לגרום לה נזק, ולגבש את יסוד האשם הנחוץ לצורך הפעלת הכלל האוסר על מכירה חובלת (דהיינו התנאי הראשון בכלל. ראו פסקה 75 לעיל). אלא שטיבן והיקפן של הבדיקות שעל מוכר שליטה לבצע הוא בכל מקרה מוגבל, ועליו להיבחן בשים לב למכלול הנסיבות של העסקה.
- בהקשר בו עסקינן יש ליחס חשיבות רבה לעובדה, שבמועד בו נכרתה העסקה בין הצדדים, עמדה מאחורי משב קבוצת רוכשים בעלת מוניטין חיובי, מצד הקהילה העסקית והבנקאית כאחד. על כך יש להוסיף כי למר פויכטונגר היתה היכרות מוקדמת עם מר פלד, שהוצג כאמור כאחד מראשי הקבוצה, עוד מהתקופה בה שימש כמנכ"ל חברת החשמל, והוא סבר כי קשריו וניסיונו העשיר יכולים לתרום רבות לפעילותה של החברה. בלשונו, "בצורה ברורה וחלקה, את רפי פלד אני הערצתי. מוכרח להגיד לך. אני הכרתי אותו. אני הייתי יו"ר רשות הנמלים והרכבות כשהוא היה מנכ"ל חברת חשמל. היה לנו הרבה דברים משותפים – קרקעות, היה לנו דברים משותפים זה, ישבנו באותו משרד התשתיות ביחד, וחוץ מזה שהוא היה הלקוח הכי חשוב של חברת פויכטונגר בתור מנכ"ל חברת החשמל" (פרוטוקול 12.2.2013, עמוד 899 שורות 13 – 21). עוד ראוי לציין כי מר פויכטונגר הסביר שלא ערך בדיקות בנוגע לאופן בו מבקשת משב לממן את העסקה, משום שהוא הסתמך על כך שהבנקים אשר העניקו לחברות את האשראי ערכו בדיקות מתאימות, ובשל כך שהיה ברור לו שמדובר בנתונים שצד למשא ומתן לא יחשוף בפניו (פרוטוקול 12.2.2013, עמודים 931 – 932). באשר לבדיקת מצבן הפיננסי של מיאב ובסט-בית ורמת המינוף של חברות אלו, הדגיש מר פויכטונגר כי לא הן היו הרוכשות בעסקה, וכי לאור העובדה שמדובר בחברות פרטיות ממילא מידע זה לא היה זמין (שם, עמודים 930 -931. וראו גם עדותו של מר וינטר, פרוטוקול 28.1.2013, עמוד 442 שורות 5 – 9).
- לאור האמור לעיל, סבורני כי בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לטעון כי האופן שבו התנהל מר פויכטונגר היווה הפרה של החובה לבצע בדיקות נאותות. משלא היתה כל סיבה להניח כי מדובר בקונה המעוניין לפעול שלא לטובתה של החברה הנרכשת או לבזוז את נכסיה, הרי שאין בסיס לטענה כי היה על מר פויכטונגר לערוך מחקר מקיף ביותר על מצבן הכלכלי של בעלות השליטה במשב, מיאב ובסט-בית (בירור שספק האם כלל היה באפשרותו לערוך כאשר מדובר בחברות פרטיות), או על מצבם הכלכלי והשכלתם האקדמית של בעלי המניות בחברות הללו. העובדה שעל ידי קבוצה זו נרכשו נכסים רבים באותה תקופה יכלה במידה רבה להוות ראיה דווקא לחוסנה הכלכלי של הקבוצה וכלל לא מתבקשת המסקנה, כפי שטען התובע, כי היה צריך לראות בה כנורת אזהרה ביחס לתכניותיה של קבוצת פלד-גבעוני.
- זאת ועוד, לא ניתן לטעון כי מר פויכטונגר לא ביצע כלל בדיקות לפני מכירת השליטה. ראשית, מר פויכטונגר נפגש עם הבעלים הקודמים של משב, מר מרדכי רותם, לשמוע את התרשמותו מקבוצת הרוכשים (להלן: "מר רותם", ראו פרוטוקול 12.2.2013, עמוד 798 שורה 14). בפגישה זו, כך העיד מר רותם, "... כן אמרתי והוא שאל אותי, גם כתבתי בתצהיר וזה אני זוכר כמו היום, "תגיד לי, איך, איך זה להסתדר איתם?". אז אמרתי לו "תשמע, הם עמדו בכל ההתחייבות שלהם לגבי הכספים שהיינו צריכים לקבל, המניות והכל, ועמדו בזה במאה אחוז"" (שם, עמוד 806 שורות 39 – 32). מר רותם הצהיר כי היה לו אמון מלא בקבוצת הרוכשים, ולא היתה לו כל סיבה להניח כי בכוונתם לבצע פעולות בלתי ראויות במשב לאחר הרכישה. אעיר כי לא ברור כיצד העובדה שמר רותם העיד כי לאחר הרכישה לא עירבו אותו בעלי השליטה החדשים בפעילותם הפיננסית, החלטה ניהולית סבירה בנסיבות העניין, צריכה היתה להשפיע על בדיקתו של מר פויכטונגר בהינתן דבריו האמורים של מר רותם.