הציפייה לניהול משותף קיימת חרף העובדה שאחזקותיהם של המבקש והמשיב בחברה לא היו זהות, וחרף העובדה שמבחינת האחזקה, היה המשיב "בעל שליטה" בחברה בעוד המבקש היה בעל מניות מיעוט בה. אכן, הסכם בעלי המניות מביא בחשבון את העובדה הזו ונותן למשיב זכות הכרעה במספר מקרים. יחד עם זאת, עולה מהסכם בעלי המניות כי הצדדים הסכימו כי תהיה משמעות גם לעמדתו של בעל מניות המיעוט. מסקנה זו עולה גם מקיומו של מנגנון ההכרעה במקרה של חילוקי דעות בין הצדדים, מנגנון הנוגע בין היתר ל"שאלות בעלות חשיבות עליונה לעתיד החברה".
כך, על-פי המוסכם "כל שאלה שתהיה במחלוקת בין הצדדים, תוכרע עפ"י שיקול-דעתו של רמי. במקרים בהם נדרשת החלטה בעלת חשיבות עליונה לעתיד החברה ו/או קיומה מסכימים הצדדים לפנות לקבלת ייעוץ מגורם מקצועי בלתי-תלוי ... הצדדים מתחייבים לשקול עמדתם מחדש עפ"י המלצתו של אותו גורם מקצועי" (סעיף 5.1 להסכם בעלי המניות).
- מהאמור לעיל עולה כי אף שישנה עדיפות לעמדתו של המשיב שיש לו זכות להכריע בשאלות שבמחלוקת, הרי הצדדים הכירו בחשיבותה של הידברות ביניהם. ככל שתיוותר מחלוקת, יהיה על המשיב להתייעץ גם עם גורם מקצועי בלתי-תלוי וזאת – בשאלות קריטיות בחיי החברה. מסקנה דומה עולה גם מהסכם הגישור (ס' 2ט' בו).
העולה מהאמור הוא כי פעילות החברה התאפיינה ביחס אישי בין בעלי המניות הכרוך באמון הדדי, וכי היתה קיימת הבנה בין בעלי המניות כי עסקי החברה יתנהלו על ידיהם במשתף. החברה היא אם כן "מעין שותפות" בהתאם להלכה הפסוקה.
אובדן אמון ב"מעין-שותפות" כעילה להענקת סעד
- אף שהמבקש טען לקיפוח, אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן ולאור מערכת היחסים בין הצדדים, יש מקום למתן הסעד של הפרדה בין הצדדים גם בהנחה שהמבקש לא הוכיח כי הוא קופח. ההלכה הפסוקה התייחסה בעבר למקרים בהם אבד האמון בין שני שותפים בחברה שהיא מעין שותפות, כעילה המצדיקה סעד של "הפרדת כוחות" ביניהם, גם מקום בו לא הוכח קיפוח.
- בעניין אדלר בחן בית המשפט את השאלה האם ניתן להורות על סעד מכוח ס' 191 לחוק החברות במקרה בו אבד האמון בחברה שהיא "מעין-שותפות", גם כאשר הצד הטוען לקיפוח לא עתר לקבל סעד כזה ועל אף קביעה כי הוא לא זכאי לסעד להסרת קיפוח בנסיבות העניין.
בפסק דינו של כבוד הש' דנציגר נקבע כי סעד כזה הוא אפשרי וזאת משני טעמים (פסקה 76, שם) –