עולה כי הנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך שנטלה מיטלטלין אשר לא נכללו בתמורת המכר וגרמה נזקים למושכר.
שיעור הנזק
- ככלל לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), נפגע מהפרת הסכם זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, שהינם תוצאה מסתברת של ההפרה. בנוסף, לפי סעיף 14 (ב) על המפר לשפות את הנפגע מההפרה על הוצאות סבירות למניעת הנזק או הקטנתו. מהאמור לעיל עולה כי התובע הוכיח שהנתבעת גרמה לנזקים בדירה וכן נטלה ציוד שהיה שייך לבעל הדירה. התובע טען כי מאחר ונותר כבול בהסכם השכירות ועל מנת לצמצם את נזקיו, החליט לשפץ את הדירה על מנת להפעיל בה שוב מחדש גן ילדים. מהראיות עולה כי משך התקופה שנותרה לחוזה השכירות הייתה כ- 14 חודשים בהם היו צפויים התובע להוצאות שוטפות. לפי עדותו של התובע מדובר בסכום של כ- 12,000 ש"ח לחודש, קרי חוב אפשרי של כ- 170,000 ₪. נדמה כי הערכה זו של התובע קצת מוגזמת מאחר ולא הוכח הוצאות חודשיות שוטפות של כ- 4,600 ₪ לחודש מעבר לשכירות. נדמה כי סך הנזק הצפוי היה כ- 120,000 ₪ ולא מעבר לכך, ובהתאם לכך יש לבחון את סבירות פעולות התובע להקטנת הנזק.
התובע העיד כי ניסה להשכיר את הנכס לדייר אחר ואף שילם דמי תיווך לאיתור דייר חלופי, אולם הסתבר כי הדרך היחידה לצמצום הנזקים היא שיקומו של הגן והפעלתו בשנית. טענות אלו לא נסתרו ועל כן הבסיס לחישוב הנזקים של התובעים לא נסתר. מאחר והתובעים החלו להפעיל את הגן רק בספטמבר 2014, נותרו הם עם מלוא החיובים ממועד בו לא שילמה הנתבעת את החיובים עד למועד בו הפעילו את הגן. על כן זכאים התובעים לשיפוי מלוא הוצאותיהם בתקופה זו.
הנזקים שנתבעו בסעיף 36 לכתב התביעה (מופעים גם בסעיף 40 ב')
- לא נסתרה הטענה כי מחודש מרץ לא שילמה הנתבעת וכי התובעים שילמו את מלוא דמי השכירות לבעל הנכס. על כן על הנתבעת לשלם 44,190 ₪ בגין שישה חודשי שכירות, כמבוקש בסעיף 36 א' לכתב התביעה. בסיכומיו דרש התובע לראשונה תשלום עבור מחצית חודש פברואר 2014 שלטענתו לא שולמה בניגוד להתחייבות בהסכם. סעד זה לא התבקש בכתב התביעה ולא התמלאו התנאים המיוחדים המצדיקים מתן סעד שלא נתבע.
התובע צרף לתצהירו מסמכים אודות חיובי ארנונה, מים ודמי אחזקה לנכס ופירט בתצהירו את הסכום שדורש בגין כל רכיב. נתונים אלו לא נסתרו ועל כן על הנתבעת לשלם בגין רכיבים אלה סכום נוסף של 6,046 ₪, כמבוקש בסעיפים 36 ב' – ד' לכתב התביעה.