א. הפרשי שכר בסיס
- בסע' 132.3 לכתב התביעה עותר התובע להפרשי שכר עבור החודשים ספטמבר עד דצמבר 2013 וכן ינואר עד דצמבר 2014. לטענת התובע הובטח לו שכר חודשי בסיסי בסך 48,500 ₪ ברוטו לחודש, אך בפועל שולם לו פחות מזה בחודשים האמורים. הסך הכולל של ההפרשים האמורים, עולה כדי 79,616 ₪.
- סעיף 7.1 להסכם ההעסקה קובע את זכותו של התובע לשכר שעתי בסך 220 ₪, בצירוף תמריץ קבוע בסך 7,580 ₪. הוראה זו היא שמקנה לתובע זכות לשכר בסיסי בסך 48,500 ₪ (220 ₪ *186 +7,580 ₪).
- עיון בתלושי השכר לחודשים האמורים (צורפו לכתב התביעה), מעלה כי בשנת 2013 היה סכום השכר הבסיסי והתמריץ 50,000 ₪ (42,408 + 7,592 ₪) ואילו בשנת 2014 כולה (12 חודשים) עמד הסכום על סך 51,500 ₪ (43,896 + 7,604).
- בעתירתו לסעד זה התעלם התובע מהתמריץ (הקבוע) שקיבל בשכרו ומהוראת סע' 7.1 להסכם ההעסקה ולפיכך, תביעתו זו שגויה והיא נדחית בזאת.
ב. הפרשי דמי הבראה
- בסע' 132.6 לכתב התביעה עותר התובע לתשלום הפרש בגין דמי הבראה בסך 5,984 ₪. לטענתו על פי סע' 8.3 להסכם ההעסקה הוא זכאי ל-14 ימי הבראה שנתיים, אשר ישולמו במשכורת יוני, אך בפועל בחודש יוני 2013 ויוני 2014 קיבל תשלום עבור 12 ימי הבראה בלבד ולפי תעריף של 187 ₪ ליום הבראה, במקום 374 ₪, כמקובל במשק.
- טענותיו של התובע נתמכות בהוראות הסכם ההעסקה ותעריף יום הבראה המקובל במשק בשנים הרלוונטיות. משלא הוכח כי שולם לו הסכום המלא בגין רכיב זה – התביעה בעניינו מתקבלת במלואה ולפיכך, על החברות לשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך 5,984 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.12.13 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.
ג. תלושי חג – ראש השנה 2014
- התובע טוען לנוהג, שלא הוכחש, לתשלום תלושי חג בסך 1,000 ₪ בפסח ובראש השנה. באשר לתביעה לתלושי חג בסך 1,000 ₪ עבור ראש השנה 2014, השיבו הנתבעים כי במועד זה כבר לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.
- אין בידינו לקבלת את טענת הנתבעים בעניין זה.
על פי סע' 10 להסכם ההעסקה במקרה שהפסקת עבודתו של התובע תהא לפני מועד סיומה הרגיל, יהא זכאי למלוא התנאים המפורטים בסעיפים 7-8 להסכם "כאילו נמשכו יחסי העבודה בין הצדדים לאורך 6 חודשים נוספים". בהתאם, עם פיטוריו לא שולם לתובע סכום חד פעמי חלף הודעה מוקדמת, אלא הוא המשיך וקיבל תלושי שכר למשך 6 חודשים נוספים ואת השכר בגינם, קיבל מדי חודש בחודשו, עד 12/14 (כולל).