- רמ"י טוענת כי הגם שבחרה מטעמיה שלא לערער על פסק הדין – לעמדתה לא היה מקום לביטול המכרז כולו, ואין לפסול אלא את הצעותיהם של חברי קבוצת מוקארי. בהתייחס לניסוח תנאי המכרז, רמ"י טוענת כי בחוברת המכרז הופיעה טבלה שבה פורט מחיר מינימום לכל מגרש, והובהר כי "לא תתקבלנה הצעות מתחת למחיר המינימום"; ונוסף על כך נכללה גם ההוראה שבמחלוקת, ולפיה מחיר המינימום שפורסם נקבע "בהתחשב באזור העדיפות הלאומית". לטענת רמ"י, הוראה זו אך מבהירה את שיטת החישוב של מחיר המינימום, וברי שזה נקבע לאחר חישוב ההנחה בגין אזור עדיפות לאומית, כך שהוא מהווה שמינית ולא רבע ממחיר השומה; כפי שמעידה העובדה שלא נטענו טענות לעמימות ביתר המכרזים של רמ"י שגם בהם כלולה הוראה זהה, לרבות מכרז אחר שבו השתתף המשיב 3. עוד מודגש כי התוצאה של פסילת המכרז כולו היא קיצונית ויש לפעול בהתאם לעקרון הבטלות היחסית, בין היתר בשים לב לכך שנוצרה הסתמכות בקרב מציעים שזכו, כשהם פעלו כדין ובתום לב וחלקם אף התקשרו בחוזים עם רמ"י; ובמיוחד שעה שחוזי החכירה עבור שלושה מבין ארבעת המגרשים שהמשיבים הגישו להם הצעות – נחתמו קודם להגשת העתירה, ויש אפוא לתת משקל גם לשיהוי שדבק בהגשתה.
בנוגע לתיאום בין מציעים, רמ"י גורסת כי ככלל תיאום מחירים וחלוקת מגרשים בין מציעים היא "חלוקת שוק אסורה" הפוגעת בתחרות ההוגנת; ואולם במכרזים שבהם מתמודדים מציעים פרטיים להקמת יחידות דיור צמודות קרקע, אין להתעלם "מהדינמיקה הטבעית", שבמסגרתה אנשים חולקים מידע עם קרוביהם ומבקשים להתגורר בשכנות אליהם. האיזון בעניין זה הוא עדין, ונערך בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה. ביישום לענייננו נטען כי יש להבחין בין קבוצת מוקארי לקבוצת מחאג'נה: הראשונה כוללת מציעים רבים, שהתאגדו סביב מר מוקארי והדבר אף עשוי להצמיח לו תמורה, גם אם לא זכה במגרש בעצמו – ורמ"י אינה חולקת על הקביעה כי המדובר בתיאום אסור; לעומת זאת, הקבוצה השנייה כוללת שני זוגות מציעים שיש ביניהם קרבה משפחתית מדרגה ראשונה, והם הגישו הצעות עבור שני מגרשים בלבד – ולפיכך זוהי ה"התארגנות המינימלית ביותר האפשרית" ואין לפסול את הצעותיהם.
- המשיבים סומכים ידיהם על פסק הדין נושא הערעור. בהתייחס לטענות הסף נטען כי לא חל שיהוי, הואיל והמשיבים פנו לרמ"י בסמוך לאחר היוודע תוצאות המכרז ובתוך פרק הזמן הקבוע בתקנות, כשממילא דיוני ועדת המכרזים בהשגות לא נסתיימו עד לאחר הגשת העתירה, ואף הסכמי החכירה נחתמו לאחר שזו הוגשה – ומשכך גם אין יסוד לטענת הסתמכות על התוצאות; ובנוגע לנקיון כפיהם טוענים המשיבים כי טענה זו נועדה להסיט את תשומת הלב מהבעיה המרכזית, ש"אינה מיהותם של המערערים, אלא דרך הפעולה בה אלו נקטו".